השואה אינה עוד תו בהיסטוריה שלנו. היא אירוע מחריד, מטלטל, אך בה בעת הוא מדגיש את החובה שלנו להקים כאן את "ממלכת ההיפך". אברהם יהושע השל לימד אותנו: "להיות או לא להיות - זו אינה השאלה. איך להיות ואיך לא להיות - זו היא השאלה הקריטית". השל נזכר במה ששמע בנעוריו משמו של הבעל שם-טוב: "אם אדם חזה ברוע, הוא יכול לדעת שרוז זה הופיע לפניו כדי שהוא ילמד על אשמתו שלו וישוב בתשובה, שכן מה שהופיע לפניו קיים גם בתוכו".
מדינת ישראל אינה רק בית לאומי לעם היהודי. תכליתה לא רק להגן עליו מפני מבקשי רעתו. אין ספק שתודעת ההישרדות, הניסיון ההיסטורי הכולל פרעות, אינקוויזיציה, גטאות, בורות הריגה ומחנות השמדה, הפכו לחלק מהותי מהסיפור הלאומי שלנו. מדינת ישראל מלמדת אותנו: לעולם לא עוד.
אף על פי שדגל המדינה אומץ בראשית המאה ה-20, עוד בטרם התרגשה עלינו השואה הנוראה, העדיפו מנהיגי המדינה לקשור בין המגן דוד שבמרכז הדגל לטלאי הצהוב, שהפך לסמל סכנת הגולה ונוראותיה. בטקס הנפת הדגל בחזית בניין האומות המאוחדות, הכריז שר החוץ משה שרת: "מגן דוד זה, אשר נהפך בידי עושקינו לאות-קלון [...], אשר נפרש מעל חומות גטו ורשה במרד הנואש [...], מבטא היום הזה את קוממיותנו השלה, בהיותו מנופף בגאון כדגל ה-59 במעגל הגדול הזה.
חברת מופת כנקמה
בפרוטוקול ישיבת הממשלה הזמנית, מיום 11 ביוני 1948, צוטט בן גוריון כמי שאמר: "בנוגע למגן דוד - יש פלוגתא אם זה סמל קדום או לא קדום. לדעתי לא חשוב כל כך אם זה קדום. אין שום סמל אחר הנחשב אצל היהודים והגויים כסמל יהודי כמו המגן דוד. וזה נכס". בעקבותיו הדגיש השר משה חיים שפירא: "כאשר היטלר רצה לפגוע בנו - השתמש במגן דוד כאמצעי לכך".
תיאורים אלו הולמים את דור המייסדים. מי מהם לא איבד אב או אם, משפחות וקהילות שלמות שזכרם אבד. אלא, שברבות השנים, מוטלת עלינו חובה כפולה. לזכור וליצור. אנו נדרשים לזכור את השואה, לזכור מופעים של גבורה וחולשה, אירועים של תקומה ונפילה. רגעים של ערלות לב ואכזריות נוראית, לצד גילויים של חמלה ואהבת אדם טהורה.
אל לנו להסתפק בהיותה של מדינת ישראל בית לאומי לעם היהודי. עלינו לראות בה ארץ ייעוד וחזון. ארץ של חמלה, ארץ של מוסר אנושי ולאומי עמוק. ארץ המייחסת מקום אחר לזר ולאחר. הבכי והכאב, הזעם, הרצון לנקום - הם חלק אנושי והגיוני, אין לבטל בהם. אינני מכיר נקמה משמעותית מהקמתה של מדינת ישראל, אינני מכיר נקמה מתוקה מהיותה של ישראל חברת מופת.
ליל הסדר של יום השואה
בשנים האחרונות, צעירים וצעירות מבקשים להביא את זיכרון השואה אל הבית פנימה. לא עוד כיכר עיר, ישיבה בשורות, טקס מהודק, טקסטים ידועים מראש, כי אם ישיבה משותפת, דיאלוגית. כזאת שמבקשת לתרגם את הזיכרון לתוכנית פעולה שתהפוך את הנוכחים לשליחים של הנרצחים. כאלה שיהיו מחויבים לבנייה של חברה ישראלית אחרת.
מיזם "זיכרון בסלון" נועד להדק את המחויבות שלנו, להפוך אותנו לחוליה אקטיבית בשרשרת הדורות. כך, שורה ארוכה של סיפורים שלא סופרו: שואת יהודי המזרח, שואת יהודי ברית המועצות ועוד, מוצאים את מקומם הראוי. שאלות קשות - נשאלות. הרהורים וערעורים - עולים.
זיכרון בסלון הפך להיות אירוע קבוע בלוח השנה העברי, כמו ליל הסדר. זהו תרגום נפלא של חובת האב והאם לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים של המאה העשרים. עם זאת, האירוע בה בעת מטיל על הנוכחים לשאול: "מה נשתנה".
זוהי יצירה ישראלית מופלאה המזמינה את כולנו לא להסתפק בקטעי עדויות, בשירים, סיפורים וקטעי השראה צובטי לב. אנו נקראים להושיט יד לעבר, אך בה בעת לשלוח יד לעתיד. להבטיח שנהיה אחרים. שונים.
אנחנו לא נוותר על הזיכרון. זהו זיכרון יוצר, זיכרון פועל, זיכרון מעורר. זיכרון המהווה את התשתית ליכולת שלנו להיות לא רק מי שאנחנו, אלא מי שאנו ראויים להיות. יום השואה הוא יום אבל, יום כאב, יום של תהייה ופליאה אל נוכח האכזריות הנוראה, אבל הוא גם יום של תיקון. אנחנו - לעולם - נהיה טובים יותר.
להרשמה לאירועי זיכרון בסלון: https://www.zikaronbasalon.com
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"