אפריל 1982 - פעילי ימין מתבצרים על אנדרטת ימית ומתנגדים לפינוי. זה לא עזר. חיילי צה"ל ושוטרים נאלצו להשתמש בזרנוקי מים, קצף וכלובים. ימית פונתה.
אוגוסט 2005 - מתיישבים מגוש קטיף יחד עם 5,000 מתנחלים צועקים: "יהודי לא מגרש יהודי". זה לא עזר. חיילי צה"ל הפעילו מכת"זים, מכולות פינוי ומנופים. ההתנתקות בוצעה.
זה קרה גם ב-1994, כשעשרות אלפי פעילי ימין, מתנגדי הסכמי אוסלו חסמו כבישים וזעקו: "אל תתנו להם רובים". זה לא עזר. אלפי שוטרים פלסטינים, מקצתם מחבלים לשעבר, חומשו מכף רגל ועד ראש. כך גם קרה כשפעילי ימין הפכו עולמות נגד פינוי חברון, אבל... ראש הממשלה נתניהו התגונן: הסכמים חייבים לקיים, ופינה את עיר האבות.
בכל המקרים הללו הימין אמנם לא הצליח לשנות את רוע הגזירה, אבל הוא לכל הפחות נלחם, תרתי משמע, עד טיפת הדם האחרונה. עכשיו, כשהימין עומד לאבד את האחיזה בשלטון, לקבל את מרצ כמפלגה דומה בגודלה למפלגת השלטון, ואת השותפים הערבים הס מלהזכיר, לא ראינו את אותם פעילים מתבצרים או עונדים סרטים כתומים. לא רואים אותם נעים בהמוניהם להטריל את המתנדנדים אורבך ושקד, או חוסמים את הכבישים סביב ביתו של מי שאמר שלא יישב עם לפיד - גם לא ברוטציה. הסיסמה: "יש"ע זה כאן" נתפסת עכשיו במלוא חולשתה. יש"ע, כך מסתבר, נותרה אדישה. יש"ע נשארה שם.
אם פעם הימין היה קולני, הגם שלא תמיד אפקטיבי, הרי שהשבוע ראינו שקולו כמעט נדם: מחאת הגשרים משולה להפגנת ענק אל מול הימין הנאלם. מול ביתו של בנט עמדו תומכי גוש השינוי, כמה מהמתנגדים למהלך ו...מספר דומה של מפגינים שמחו על הרעש שמחוללים הניצים. אז איפה הימין הנעלם?
מצאתי. בוואי פלנטיישן. אוקטובר 1998. ראש הממשלה נתניהו (היה גם באלף הקודם) הוטרד מאוד מהלחץ של הימין על רקע שיחותיו עם הפלסטינים לקידום הסכמי אוסלו. הלחץ הזה גרם לו, באופן חריג, לצאת מהמתחם הסגור של השיחות בוושינגטון ולפגוש, בשדה נטוש, את נציגי המתנחלים פנחס וולרשטיין ואהרון דומב. הפגישה הזו ומחאות הימין מבית גרמו לנתניהו להפנות עורף להסכם שחתם. "יתנו-יקבלו" הוא אמר, ומאחר שהפלסטינים לא נתנו, נתניהו עצר את התהליך עד לפני שחזר לארץ. אבל פינוי חברון ועצם "הדיבור" עם ערפאת גרמו לימין לאבד אמון בנתניהו, עד שנפל.
עשר שנים לקח ל"ביבי החדש" לחזור לבלפור. כדי להבטיח שאת הבית, הפעם, לא עוזבים, נתניהו נשאר נאמן (וזה לא כל כך אופייני) לימין ולקשרים בימין. לא רק חוק הלאום, ההתנתקות מהפלסטינית והבטחות לסיפוח, אלא טיפול קשרים עם חובשי הכיפה: הוא הפך כמעט לתלמיד ישיבה במרכז הרב, מקפיד לשרבב "בעזרת השם" בכל נאום, השתתפות בשבע ברכות ואם היו שמונה - מה טוב.
נתניהו הלך All In לימין, אבל הימין זנח אותו. הציונות הדתית, שהרבה בזכותו עברה את אחוז החסימה, הטילה וטו על הקמתה של ממשלה עם השותפים הכי ימניים שהיו כאן מאז ומעולם (בן גביר..). הכול בגלל ההישענות על ארבעה ח"כים ערבים. אם פעם נתניהו איכזב את הימין, הפעם המתנחלים ש"הפגנתם אומנותם" לא הגיעו ברכבת אווירית וגם לא ברכבת פרברים כדי להפגין מול אותו ימין ש"מוכר את ערכיו". לא מול בנט, לא מול סער ולא מול הנדל שפעם התנגד לערבים.
יהיו שיגידו שהעולם השתנה. היום הכול וירטואלי - ההפגנות ואולי גם הממשלות. גולדה הקימה ממשלה כשלמפלגתה היו 56 מנדטים. בהמשך, קדימה הייתה מפלגת השלטון הקטנה ביותר עם 26 מנדטים. עכשיו, בעולם הווירטואלי, אפשר להסתפק בקושי בהולוגרמה של ימינה עם 6 מנדטים.
עזבו אידיאולוגיה. כמאמר הג'ינגל של חוסן לישראל: "אין ימין ואין שמאל". אז העיקר "הריפוי"? אני דווקא חושש מהבון טון הזה. הייתי מעדיף שיהיה ימין ושיהיה שמאל. שהמנצח יישם את ערכיו במקום ממשלת טלאים שתברח מהכרעות כדי לא להתפרק. אם הפוליטיקאים, למען הישרדותם, ימשיכו לזהם את הפוליטיקה באמרם שהבטחות בחירות קיימות כדי להפר אותן, הציבור יתנתק מהפוליטיקה, יתנתק מנבחריו ויפסיק להצביע מהטעם הפשוט: אנחנו כבר לא מצביעים. יהיה זה ב.נ - בנימין נתניהו או נ.ב - נפתלי בנט? מה זה משנה? התנתקנו. זה יהיה זניח ראשי התיבות. נכתב בצידו.