סיבוב הלחימה בעזה השאיר את מצרים כמתווכת יחידה בין ישראל לחמאס. קטר וטורקיה, שהשתוקקו בעבר למלא תפקיד זה, נדחקו לגמרי הצידה - מפני שלא היה הפעם בסביבה ג'ון קרי חדש, שיניח להן להאריך את ההתכתשות באמצעות מו"מ עקר ל-51 ימים. אבל, בינתיים לפחות, אין לישראל סיבה להתפעל ממסעות הדילוגים של ראש המודיעין הכללי המצרי, גנרל עבאס כאמל ועוזריו.
נאמר את הדברים מתחילה ובמפורש: המצרים עסוקים בראש ובראשונה בקצירת מחמאות מממשל ביידן. נדמה להם שהצליחו להשתיק את שלל הטרוניות שהצטברו בוושינגטון באשר לגינונים הדיקטטוריים של הנשיא סיסי, רמיסת זכויות אדם, כיווץ התקשורת העצמאית ועוד. זו כמובן אשליה. שתי שיחות הטלפון הראשונות בין סיסי לביידן היו יותר חילופי מילים מנומסות מאשר חילופי דברים ענייניים. אבל מבחינת סיסי עלה בידו, בכל זאת, לפתוח ברגל ימין ולמנוע משבר מהיר.
התפתחות זו איננה צריכה להדאיג אותנו . מה שמזדקר כאיתות אזהרה הוא השינוי שמסתמן ביחסם של המצרים לחמאס. הם מתחבקים עם מנהיגי התנועה בגלוי והזמינו את איסמעיל הנייה - שעליו אסרו, בשעתו, לחזור לעזה מפני שביקר באירן - לביקור חצי-רשמי בקהיר. הם מלבים את התיאבון של חמאס לעסקת חליפין שמנמנה והביאו את פדווא, רעייתו של מרואן ברגותי, לבקש מהנייה להתעקש על שחרור בעלה. שיירה ארוכה של כלים כבדים מטעם ארגון "תחי מצרים" נכנסה ברוב רעש לרצועה כדי "להתחיל בשיקום". הם אכן פינו קצת הריסות.
אבל הרע מכל הוא שהמצרים פתחו את מעבר סלאח א-דין ליד רפיח למעבר סחורות ללא שום פיקוח. חמאס גובה מכס על הסחורות ויכול להכניס בטון, ברזל, כימיקלים. מכל טוב. הסגר על עזה נסדק באופן משמעותי.
המצרים לא נעשו חסידי חמאס. כלל וכלל לא. הם יודעים היטב שמדובר בשלוחה הפלסטינית של האחים המוסלמים השנואים כל כך על סיסי. אבל לטעמם כדאי להם להפיג את העוינות, כדי שחמאס לא יחזור לסייע לדאע"ש בסיני . מעמדם הרעוע של המצרים בעולם הערבי מתחזק כשהם מצליחים להחזיר את אנשי מוחמד דחלאן לעזה ומוכיחים שנשאר מעט כוח במותניהם.
אבו מאזן משתולל מזעם, אך בינתיים הכעס נצור בין כותלי לשכתו וטרם פרץ החוצה. מקורותיי מדווחים שהוא קובל באזני האמריקנים על שהמצרים גורמים להקשחת עמדותיו של חמאס לגבי האחריות לתוכניות השיקום ברצועה, ובאשר לתנאי הפיוס עם פת"ח. כך, למשל, תובע עכשיו חמאס הרכבת הנהגה חדשה לחלוטין לאש"ף - והוא במרכזה.
תשובה מעליבה נתן לאבו מאזן אשרף אבו-אל-הול, העורך של גדול עיתוני מצרים - "אל-אהראם". במילים פשוטות הוא מסביר שמצרים לא תניח לאבו-מאזן להיות השחקן הבלעדי בזירה הפלסטינית ולא תסכים שכל כספי הסיוע לעזה יעברו תחת ידו.
לאמור: מצרים רוצה להבטיח נתח ראוי לחמאס - בדיוק ההיפך מגישת ביידן, לפיה אין לאפשר לחמאס רווחים בעקבות הסבב האחרון. וזו, כמובן, חייבת להיות גם עמדת הממשלה החדשה.