האירועים שהובילו להתקפת הטילים של חמאס על ירושלים החלו להתגלגל בשבוע שהיה מועד לפורענות בכלל העולם המוסלמי, והתמזגו בו חמישה תאריכים ואירועים שכל אחד מהם הוא גורם המזמן מתיחות פני עצמו. יחד הם יצרו את מה שהאמריקנים מכנים "סערה מושלמת" (Perfect storm):
- אבו מאזן, בשבוע שקדם לשבוע קריטי זה (ב-30 באפריל), ביטל את הבחירות הפלסטיניות שאמורות היו להתקיים במאי וביולי (לפרלמנט ולנשיאות). החמאס, שקיווה להצליח מאוד בבחירות אלה עד כדי מימוש חלומו להחליף את אבו מאז כיו"ר הנבחר של הרשות הפלסטינית עם רוב ברור בפרלמנט הפלסטיני, הפך למתוסכל וממורמר. תסכול זה, שאינו קשור לאירועי ירושלים, הפך לגורם מאיץ ואולי הגורם הקובע להתנהגות הארגון בעזה בעקבות המתיחות בירושלים.
- בירושלים עלו אדי דלק כתוצאה מסכסוכי קרקעות המסעירים את העיר כבר זמן רב, בעקבות תביעות של יהודים לפנות משפחות פלסטיניות מבתיהן, בהן הן מתגוררות עוד מלפני מלחמת ששת הימים, בטענה שאלו אדמות שנרכשו על ידי יהודים לפני מלחמת השחרור (1948). בית המשפט העליון היה אמור לפרסם את החלטתו ביחס להוצאה מבתיהן של כמה משפחות בשייח ג'ראח ביום חמישי ה-13 במאי, והמתיחות גאתה.
- איש לא שם ליבו לכך שיום חמישי בשבוע זה הוא יום סיום הרמדאן ותחילתו של החג המוסלמי "עיד אל-פיטר". שבוע סיום הרמדאן הוא תקופה רגישה בכל העולם המוסלמי ובכל שנה מביא איתו התנהגות אלימה הנובעת מרגישות דתית. בכל שנה, בגלל תפילות מרובות מתפללים, יש בשבוע זה (הכולל את ליל אל-קאדר) אירועים קשים ביו"ש בכלל ובירושלים בפרט.
- בתחילתו של אותו שבוע (יום שני ה-10 במאי) חל "יום ירושלים" הנהוג לפי התאריך העברי של שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא יצא השנה בתחילתו של השבוע האחרון של הרמדאן, מקרה ייחודי שיכול לחזור על עצמו פעם בתריסר שנים. ביום זה חוגגים לא מעטים במצעד הדגלים ססגוני העובר בשני צידי העיר והמזכיר בתופים ובמחולות לפלסטינים ולרחוב הערבי בכלל את כישלונם ב-1967 ואת האחיזה של ישראל בירושלים השלימה.
- כדי להשלים את תמונת לוח השנה המשוגע, נחוג ביום השבת בסיומו של אותו שבוע ״יום הנכבה״ (בעברית ״יום האסון״ או בהשאלה מעברית ״יום השואה״), הוא יום האבל הפלסטיני, כי ב-15 במאי 1948 פקע מנדט הבריטי ובאה לעולם מדינת ישראל.
המשטרה בכמה החלטות מעוררות סימן שאלה, בעיקר ביחס להגבלות באזור שער שכם ובניסיון למנוע הגעת מתפללים מקרב ערביי ישראל להר הבית, כנראה תרמה למתיחות שנוצלה על ידי גורמים מקומיים ואולי אף זרים.
החמאס, שעבר כמה חודשים קודם לכן בחירות לא פשוטות בהן ניצח יחיא סינוואר על חודו של קול - ובמצב שנוצר החליטו ראשי הארגון להוכיח לחברה הפלסטינית ואולי לעולם הערבי כולו כי הם הקובעים את סדר היום הפלסטיני. הם הציגו אולטימטום לממשלת ישראל לפיו הארגון יגיב בירי אם לא תשנה ישראל את התנהגותה בירושלים. החמאס ניסה להפוך את עצמו ל״מגינה של ירושלים״ - מעזה, ולשנות את מעמדו במערכת הפלסטינית ואולי אף בעולם המוסלמי.
כמצופה, האולטימטום נענה בשלילה וחמאס שבר את כל ההסכמות שנוצרו לאורך הזמן בעקבות המבצעים השונים - וירה טילים לעבר ירושלים, מה שהביא לפתיחת מבצע "שומר החומות".
התוצאה הייתה שישראל עמדה מול שלושה אזורי חיכוך:
- ירושלים - שם התפרעויות המקומיים היו רבות וגדולות מבעבר.
- בעזה - שם התפתח מבצע שבו חמאס יורה לעבר מדינת ישראל אלפי רקטות טילים (כ-4400) ופצצות מרגמה, וישראל הורסת את תשתית הארגון ופוגעת במפקדיו ואגב כך הורסת גם מבנים אזרחיים ששימשו את הארגון או עמדו בסמוך למתקניו.
- בתוך ישראל - ערביי ישראל שברו את מסגרות החיים בצוותא לרוחב כל המדינה בפרעות בהם נהרגו יהודים בלינץ', נשרפו בתי כנסת, נהרסו דירות של יהודים והושמד רכוש יהודי רב. בתגובה, בכמה אירועים בודדים אך מסוכנים ביותר לחברה בישראל, בוצע לינץ’ בערבים-ישראלים על ידי קבוצות קיצוניות בחברה היהודית.
הניסיונות להבעיר את הגדה ולייצר צעדות המוניות, או לגרור את ישראל לעימות על ידי ירי של קטיושות בודדות מלבנון ושליחת מל״ט (כנראה איראני) מכיוון ירדן, לא צלחו. יהודה ושומרון נותרה די בשקט ובגבולות לא נוצר עימות של ממש. לעומת זאת, האירועים בירושלים ובעזה הצליחו לגרור את ערביי ישראל לנקוט באלימות נגד שכניהם היהודים, אם כי אין זה ברור עדיין עד כמה הייתה כאן מעורבות של החמאס. אין ספק שלירי מעזה ולתגובת ישראל הייתה השפעה על פרוץ האירועים.
סביר שאזרחי ישראל היהודים לא במהרה ישובו למערכת היחסים הרגילה עם המיעוט הערבי, שנראה היה שהוא הולך ומשתלב לאיטו, גם אם תוך חריקות אך בנחישות, בחיי הכלכלה הישראלית. גם בתחום הפוליטי יש נכונות למעורבות ערבית רחבה יותר והפרעות החלו בזמן שהמערכת הפוליטית הישראלית גילתה נכונות חסרת תקדים לשילוב מפלגה ערבית בממשלה, גם אם היה הדבר מחוסר ברירה.
אומנם החברה הערבית בישראל נפגעה קשות בזמן משבר הקורונה, אך בסופו של דבר כנראה שישראל משלמת באירועים אלה גם את מחיר כישלונה במיגור הפשע והאלימות בחברה הערבית. זו אלימות שחלקה הגדול מבוצע ומשוחק לידי משפחות פשע שהשתלטו על הרחוב הערבי וחלקו פרי מסורת לפיה נושאים מסוימים, כמו ריב בין חמולות או התנהגות מינית לא ראויה במשפחה, נפתרים בדם, קרי בחיסול כנקמה או כאקט של השבת הכבוד (בזה אין הם שונים מחברות ערביות אחרות במזרח התיכון).
אין זה מצדיק את כישלונה של המשטרה לחסל את משפחות הפשע כגורם משפיע על הרחוב הערבי. היא ודאי חייבת לאסוף את הנשק הרב שהצטבר בבתי האזרחים הערבים, אבל ניתן לומר בצער שחלק מהכישלון להתגבר על משפחות וכנופיות הפשע נובע מחוסר שיתוף הפעולה של החברה הערבית עם המשטרה והתגייסות המנהיגים הפוליטיים שלה להגנה על כל אלימות נגד יהודים ומוסדות המדינה. טענותיהם נגד המשטרה על שאינה עושה מספיק נכונות, אך טענות המשטרה שהם, המנהיגים, חלק מהבעיה כי אינם רוצים להיות חלק מהפתרון נכונות עוד יותר.
נראה שהגישה הנכונה לבעיה מצריכה שילוב של השקעות - כדי לשפר את תנאי החיים של ערביי ישראל עם חיזוק משמעותי של המשטרה - לצורך הטיפול המשטרתי באוכלוסייה הערבית בישראל. עם כל זאת כדאי להימנע מהטעות הרווחת אצל רבים כאילו שיפור רמת החיים וחיסול הפשע בקרב ערביי ישראל יביא לכך שהם יקבלו בברכה את קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי בתוכה הם חיים. הישגים שכאלה אולי יקלו עליהם לחיות בקרבה - ללא אלימות פנימית ובדו-קיום שטחי עם הסביבה היהודית המקיפה אותם, אך לאור האירועים האחרונים קשה לראות הישג עמוק או רחב יותר בשנים הקרובות בכל הקשור לקבלתה של המדינה היהודית כעובדה שרירה וקיימת.
תוצאות המבצע בעזה מורכבות וקשה לקבוע לאן יוליכו, כי הן תקבענה על ידי מעשים בעתיד, של ישראל ושל חמאס. התוצאות של המבצע לא ברורות בין השאר כי מדובר בשני מבצעים, שכל אחד מהם כיוון לרמה אחרת. התנהלו כאן במקביל מעין שתי מלחמות מבחינת הגיונם של שני הצדדים:
חמאס - ניהל מבצע שכולו ברמה האסטרטגית\מדינית. תכליתו היא שינוי מעמד החמאס על ידי ניצול הרגישות בירושלים והפיכת הארגון על ידי ירי חסר הבחנה לישראל ל״מגן ירושלים״. היה זה קרב על התודעה בלא שום קשר להישגים בשדה הקרב. מבצע שתכליתו יחסי ציבור באמצעות הרג אזרחים ישראלים ופלסטינים (חייבים להפנים שהחמאס מרוויח מהרג אזרחים פלסטינים לא פחות ממה שהוא מרוויח מהרג אזרחים בישראל, ואולי אף יותר).
ישראל - ניהלה מבצע שתכליתו אופרטיבית עם תקווה אסטרטגית. המשימה הייתה להחליש מאד את כושרו הצבאי של החמאס ואת יכולתו לחדש כושרים אלה לאחר המבצע, בתקווה שהמכה תהיה חזקה דיה עד לכדי הרתעתו של הארגון מלפעול בעתיד כנגד ישראל. מבצע שתכליתו פיזית ומדידה: הריסת יכולות ותשתיות וחיסול מפקדים ומחבלים של החמאס.
מאחר והצדדים ראו מול עיניהם שתי מלחמות שונות אין להתפלא ששני הצדדים טוענים לניצחון, ואין סתירה בין תחושותיהם והאמירות שלהם. בעקבות המבצע החמאס אומנם נתפס אצל הפלסטינים ובעולם הערבי כמי שהקריב לא מעט כדי להגן על ירושלים, וישראל נתפסת כמי שנכשלה כי אין לה שום הישג, שהרי ראשי החמאס מהלכים חופשי ברחובות עזה וטילים רבים מאד נורו לעבר ישראל עד הרגע האחרון של המבצע.
ישראל מצידה מסכמת בצדק את המבצע בשביעות רצון, כי צה״ל הצליח לסכל את כל ניסיונות התקיפה של החמאס, מלבד ירי הטילים - שרובם הגדול (למעלה מ-90 אחוזים) יורטו על ידי כיפת ברזל, לכן הנזק בישראל מועט מאד. לעומת זאת, פגעה ישראל קשות בתשתית החמאס ויכולתו לייצר בעתיד טילים ורקטות, הרגה לא מעט מאנשיו, כולל מפקדים חשובים בדרג הבינוני, ולתושבי עזה ברור שהחמאס אולי יכול לטעון שהוא 'מגן ירושלים', אבל אין ביכולתו להגן על עזה.
נוכח המצב המוזר הזה שבו שני הצדדים חשים כמנצחים ומרגישים לכאורה ובאופן פומבי בנוח עם תוצאות המבצע, חייבת ישראל לפעול כדי להחזיר לעצמה את הילת המדינה הבלתי מנוצחת, תפיסה המשפיעה מאוד על מעמדה במרחב. ישראל איבדה משהו ממעמדה זה נוכח תוצאותיו הגלויות של המבצע, אלא שבמזרח התיכון ראוי, על בסיס הניסיון המצטבר, להבדיל בין התוצאות המוצהרות לבין התוצאות הסמויות בינתיים שאולי תסתברנה בעתיד. לישראל יתרון מבחינה זאת שחמאס לא יכול לשנות את התוצאות הפיזיות והמוחשיות של פעולות צה״ל, ולעומת זאת מדינת ישראל יכולה (ולדעתי אף צריכה) לשנות את התחושות אצל הפלסטינים ובעולם הערבי.
הרתעה אמיתית מחייבת סיכונים
ֿאל לה ישראל להמתין להתפכחות פומבית של ראשי החמאס, שאולי כלל לא תגיעה. עליה להבהיר במעשים את מידת ניצחונה בשתי המשוואות (המדינית והצבאית):
- להבהיר כי החמאס לא הצליח לשנות מאומה בסטטוס קוו בירושלים. לשם כך יש לחזור לשגרה בהר הבית כולל ביקורי יהודים (שכבר החלו), לחזק את הנוכחות המשטרתית ואם צריך אף להפעיל כוח בהר הבית אל מול כול השתלחות פלסטינית. בה בעת, יש להתכונן למהלכים קשים בעקבות פסקי דין שאולי יצריכו פינוי תושבים פלסטינים הן משכונת שייח ג’ראח והן משכונת סילוואן. לשם כך יש לתגבר מאוד את כוחות המשטרה - שאסור כי יתגרו בתושבים באופן שאינו תורם לשקט, אבל יהיו מוכנים להגיב עם הרבה כוח לכל הפרת סדר, תוך הימנעות ככול שניתן משימוש בתחמושת חיה. את הצלחתו האסטרטגית לכאורה של חמאס יכולה ישראל לבטל על ידי סדרת פעולות די פשוטות בירושלים (בידיעה שהן יכולות להוביל להידרדרות מקומית ואולי אף מעבר לכך, כפי שאיימו סינוואר ונסראללה בפומבי). חשוב שיהיה ברור לאחר זמן קצר כי החמאס לא השיג שום הישג בירושלים, שאם לא כן יגבר תיאבונו.
- להקפיד על מימוש ההרתעה בעזה עצמה על ידי תגובה נמרצת לכל פעילות חמאס, שעד כה התקבלה בהרמת כתף או בירי לא משמעותי של צה״ל. אין לאפשר לחמאס לטרטר את תושבי עוטף עזה עם בלונים והפגנות חוצות גדר, ואם החמאס יעשה זאת, צריך לפגוע באופן משמעותי במרכיבים השייכים לתשתית הארגון בלב עזה ובמנהיגי הארגון. צריך לצאת מההשתעבדות לעקרון ״התגובה הפרופורציונית״, בידיעה ששבירת הנוהג הזה, המשחק לידי החמאס, תענה באש הארגון למשך זמן ואולי אף ירי לטווחים רחוקים יותר, אפילו עד אשדוד ובאר שבע. על ישראל להבהיר בתגובותיה שהיא מוכנה לשאת במחיר מעין זה כדי להשיג הרתעה של ממש, הרתעה שתתבטא בכך שישרור שקט מוחלט סביב עזה. חשוב להדגיש: ההרתעה שישראל צריכה להשיג מחייבת לקיחת סיכונים (עד כדי חידוש המבצע) כדי להבהיר לחמאס את נחישותה של ישראל לקבוע כללים חדשים בין הארגון לישראל.
בתהליך ההסדרה, אם יתקדם בסיועה של מצרים, על ישראל להבהיר כי לא תאפשר את התחמשות החמאס, שאם לא כן תפגוש ישראל אויב חזק הרבה יותר בעוד כמה שנים במבצע הבא. במהלך כזה, ארוך טווח, על ישראל להשיב הביתה את גופות החיילים ואת שני האזרחים שעברו לעזה ומוחזקים ככל הנראה על ידי החמאס. דרישות אלה תסבכנה את המשא ומתן, שכנראה אף יתארך בשל כך, אך יש להתעקש עליהן כדי שהישג ההומניטרי החשוב לחמאס, שיבוא לידי ביטוי בפתיחתה של עזה לצורך בנייתה, יהיה שווה ערך להישג ההומניטרי הנדרש בישראל. אם ידרוש החמאס את שחרור למעלה מאלף המחבלים מהארגון העצורים בישראל, על ישראל להימנע מהסדרה ארוכה.
חשוב לזכור, תהליך הסדרה שכזה לא יפתור שום בעיה בסיסית בתוך עזה, שתישאר צפופה (2 מיליון תושבים בשטח הקטן מ-400 קמ״ר) ותושביה ישלטו על ידי ארגון טרור שימשיך לבנות את כוחו כדי לפגוע בעתיד בישראל, במקום לדאוג לבני עמו החיים בתנאים לא פשוטים. הרווח היחיד מההסדר הוא הגדלת פער הזמנים עד למבצע הבא, שיתחיל בעת שהחמאס ירגיש חזק מספיק להתמודד עם ישראל או כאשר הארגון יהיה זקוק להוכיח את חשיבותו. השקט מעזה אומנם יאפשר למדינת ישראל להתמקד בהכנות לאתגר האמיתי: הצירוף של גרעין באירן ונשק מדויק בכמויות ההולכות וגדלות בידי חיזבאללה ואירן, אבל עזה תשאר פצע שידמם יום אחד באופן חריף יותר מאשר במבצע שהסתיים עתה.
שאלה קשה תעמוד לפתחם של מקבלי ההחלטות אם יסתבר לאחר זמן במהלך הפסקת האש או ההסדרה שיש בידי ישראל אפשרות לחסל את בכירי החמאס או הג’יהאד האיסלאמי, או אם יתגלו מתקנים לייצור טילים ורקטות הפועלים בעזה. השאלה שתהיה היא האם ליזום את שבירתה של הפסקת האש לצורך חיסול מפקדי הארגונים הללו או לצורך מניעת התחמשותם מחדש. נראה שזה יהיה האתגר הגדול, כי החלטה חיובית תביא בסבירות גבוהה לסבב אש ארוך עם קשיים הנוגעים ללגיטימציה הבינלאומית, ולעומת זאת החלטה שלילית, שתאפשר את המשך ייצור הרקטות והטילים, תעמיד כאמור את ישראל במצב קשה באירוע הלחימה הבא.
>>> הכותב הוא אלוף במיל', שימש כראש המועצה לביטחון לאומי וכיום עמית בכיר ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
המאמר פורסם (באנגלית) ב-'מגזין מוזיאק', 14.06.2021