כמעט והצלחנו לסגור שנה שלמה בלי מערכת בחירות, אבל דבר אחד מעולם לא עזב אותנו, אפילו בזמן הקורונה - הסקרים לבחירות. שתי דקות אחרי שכחול לבן התפרקה והשילוב גנץ-לפיד התפצל לדרכים נפרדות, כבר התחלנו לקבל עמודות ומספרים. הסבירו לנו איך זה משפיע על הגוש והבלוק, כאילו לא סיימנו כרגע מערכת בחירות מתישה, שלישית במספר.
האמת, אני כבר לא כל כך מתרגש מהסקרים הללו: "נתניהו צונח", "בנט מזנק", "תראו מה קורה כאשר חולדאי רץ עם לפיד", "סער יכול להרכיב ממשלה עם רבע ליכוד וחצי מרצ". הכול נחמד כדי ליצור כותרת ואולי להבין לאן נושבת הרוח ברגע אחד נתון, אבל שום דבר מזה לא ממש אומר משהו על הרכב הכנסת הבאה שתושבע כאן באביב.
יש דבר אחד עקבי שחוזר על עצמו בכל סקר ומצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש: מפלגת העבודה לא עוברת את אחוז החסימה. מה זה לא עוברת? אפילו לא מגרדת אותו מלמטה. היא נמצאת שם באותה רשימה עם הבית היהודי, גשר ואורלי לוי, בוגי יעלון ועוד כל מיני שברירי מפלגות וחלקי רשימות: מפלגת העבודה - 0 מנדטים.
הייתי בהלם: "מתרכזים במסר חברתי ומאחד"
עד לפני כמה שנים, הרעיון של פוליטיקה ישראלית בלי מפלגת העבודה היה דומה למחשבה על בריטניה בלי מפלגת הלייבור, או ארצות הברית בלי המפלגה הדמוקרטית. בקיצור - בלתי נתפס. נראה שהפעם לא יהיה מי שיציל את המפלגה, כמות פתקי "אמת" בקלפי לא יספיקו כדי לשלוח נציגים לכנסת.
"חשבתי לעצמי - למה באמת לא מפלגת העבודה? הרי מבחינה פרסונלית אין הרבה הבדל בין המפלגות, הרשימה של עמיר פרץ בטח לא נופלת באיכותה מכל רשימה אחרת"
איך זה קרה? יש מספיק פרשנים פוליטיים ויועצים אסטרטגיים שינתחו את הזוויות השונות של העניין. עבורי, טלפון אחד שקיבלתי בשנה שעברה סיפר את כל הסיפור: על הקו היה איש מפלגת העבודה, בכיר בקמפיין המפלגה לבחירות האחרונות. "מנחם, מה דעתך לרוץ לכנסת במסגרת הרשימה שלנו", אמר. הייתי קצת בשוק, והוא ניצל את השתיקה שלי כדי להסביר שהמפלגה מתרכזת במסר חברתי ומאחד, ורוצה לפנות לקהלים חדשים. הוא נתן לי להבין שיש גם מקום ריאלי על הפרק.
"סליחה ידידי", עניתי כשהוא סיים. "לא שמעת אותי פעם מדבר? לא קראת מאמרים שכתבתי? אתה לא יודע שאני מזוהה עם הצד השני?".
שם השיחה נגמרה. אחר כך חשבתי לעצמי - למה באמת לא מפלגת העבודה? הרי מבחינה פרסונלית אין הרבה הבדל בין המפלגות, הרשימה של עמיר פרץ בטח לא נופלת באיכותה מכל רשימה אחרת. גם האידיאולוגיות כבר לא מאוד רלוונטיות: זהירות ביטחונית, כלכלה חופשית עם דגש על אחריות חברתית, סטטוס קוו בענייני דת ומדינה - בערך כמו כולם.
לעמיר פרץ, שהודיע היום על פרישה מהפוליטיקה, אני מודה בכל יום על כמעט 15 שנים של שקט בזכות המלחמה בלבנון, ואסור לשכוח גם את כיפת ברזל. הסכם אוסלו? נו, זה היה לפני כמעט 30 שנה. מאז היו עוד כמה ראשי ממשלה שחתמו על הסכמים (נתניהו) ויזמו נסיגות (ברק בלבנון ושרון בעזה).
אם לא הצלחתי להבדיל בין מפלגת העבודה ל-90% מהפוליטיקה הישראלית, ואני כמובן לא היחיד, אז מדוע באמת לא לשים "אמת" בקלפי? הרי יש את כחול לבן, בעלת אותן עמדות ובלי המשקל של מפא"י ההיסטורית. היום בכלל יש סופרמרקט שלם של מפלגות ודעות שנעות סביב המרכז הפוליטי וכל מה שנקרא "ממלכתי".
הליכוד התגבר על אובדן האידיאולוגיה
מפלגת העבודה, הגלגול האחרון של המפלגה של בן גוריון, שרת וברל כצנלסון. הצאצא של מפלגת ספיר, אשכול, גולדה ורבין, הכוח הפוליטי שהקים את המדינה וניווט אותה, לטוב ולרע. בעשורים הראשונים שלה, ראה איך רשימה שקיימת כמה שבועות מביאה שלושים מנדטים ואחר כך התאיידה לגמרי.
"הנאמנות לא נמצאת ביכולת להזדהות עם מסרים מורכבים, אלא במציאת זהות וקרבה רגשית. את זה עושה הליכוד טוב יותר מכולם, או ליתר דיוק - בנימין נתניהו"
איך בצד השני של המפה הפוליטית הליכוד הצליח להתמודד עם אובדן האידיאולוגיה? הרי כבר שנים שכולם מתרפקים על "ההדר הבית"רי" הנשכח ואומרים שזו לא התנועה הממלכתית והערכית של ז'בוטינסקי ובגין. אולי זה נכון, אבל לליכוד יש משהו שכבר שנים אין למפלגת העבודה ואולי גם למפלגות אחרות: חיבור אל הלב.
בעולם בו האתגרים והזירות משתנות, כשהחדשות של אתמול רלוונטיות כמו אלו של לפני חמש שנים, הנאמנות לא נמצאת ביכולת להזדהות עם מסרים מורכבים, אלא במציאת זהות וקרבה רגשית. את זה עושה הליכוד טוב יותר מכולם, או ליתר דיוק - בנימין נתניהו.
האם ההיעלמות של מפלגת העבודה מהמפה היא ניצחון סוחף של הימין בישראל? לא בטוח. זה לא עניין של אידיאולוגיה ולא של ערכים, אלא משהו ששייך לעולם השיווקי: המותג "מפלגת העבודה" קרס, ואיתו הזיכרונות על מפלגה שגם כיריבים פוליטיים קשה היה שלא לכבד אותה. כמו מפד"ל ההיסטורית ומפ"ם, והתחייה של גאולה כהן, היא תהפוך כנראה לשם מהעבר. אנחנו בינתיים נרוץ לחפש לנו מותגים פוליטיים חדשים. אל תבנו על קאמבק.