קולה של אימא בישראל יבקע על פי רוב מגרונה של אם יהודייה בגלי צה"ל. בעקבות הרצח הנורא של הנער מוחמד עדס ופציעתו הקשה של חברו בן ה-12, אבקש שהציבור היהודי יעשה אזוניו כרויות גם לקולה של אם ערבייה, בתקווה שהדברים שאכתוב כאן ייצוג ולו במעט את הלך הרוח המלווה אימהות רבות, וגם אבות כמובן, בחברה הערבית - בייחוד בעת הזאת.
כאימהות, אנו מבקשות להגן על ילדינו מכל משמר, החל מיום היוולדם. אנו מנסות ליצור להם עולם שמור ומוגן שישמור אותם בריאים ושלמים. בחברה הערבית מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. כאשר הרחוב מלא בנשקים בלתי חוקיים שלעיתים קרובות יורים וגם פוגעים בחפים מפשע, גם האימא הנחושה והמגוננת ביותר לא תוכל להיערך בזמן אמת ולחצוץ בין ילדיה ובין הקליע התועה המאיים עליהם באבחה של רגע.
גם אם ילדינו לא נפגעים - מי יערוב לנו שחלילה הם לא ימנו בין הפוגעים? לחינוך בבית ניכרת השפעה, אין ספק, אך כאשר האלימות והפשע הם חלק בלתי נפרד מהמרחב, אלו מחלחלים גם אל הילדים - אפילו במערכת החינוך.
מחקרן של אדים מסארווה ומונא חורי-כסאברי, שפורסם לאחרונה תחת הכותרת: "התנהגות אלימה בקרב בני נוער בחברה הערבית-פלסטינית: גורמי סיכון וגורמי חוסן", עמד בין היתר על הקשר לעיל וקבע כך: "בקרב בני הנוער הערבים בישראל קיימים שיעורי חשיפה גבוהים לאלימות בקהילה, ולכן הם נמצאים בסיכון גבוה להיפגע מאלימות - כמו גם לפגוע בזולת".
האם יש אופציה לחיים נורמליים?
תבינו, התחושה שאין דין ואין דיין ביישובים הערביים ממש מחרידה את כולנו, במיוחד הנשים. אנחנו יודעים שבכל רגע כל אחת מאיתנו עלולה לאבד את בעלה, אחיה, בניה ובנותיה גם אם הם אזרחים נורמטיביים. הגענו למצב שאירגוני הפשיעה לא מפחדים לפגוע בחפים מפשע בטעות. זה בסך הכול נחשב "נזק פעוט". הם מרגישים שיש להם שליטה מוחלטת על המרחב, ולא בכדי. הניסיון מלמד אותם שהם יכולים לעשות ככל העולה על דעתם ורוחם מבלי לשלם מחיר, מבלי שימוצה עימם הדין.
אני מודעת לכך שהאם הערבייה נתפסת בקרב חלקים מסוימים בציבור היהודי, במקרה הטוב, בזלזול ובאופן סטריאוטיפי, ובמקרה הרע כאיום. יחד עם זאת, נותרה בי האמונה שעדיין ישנם ערכים אנושיים בסיסיים שניתן להניח מחוץ לסכסוך. שנשים המגדלות ילדים ברחמן יכולות גם להרגיש רחמים כלפי אחרים. כלפינו. לשמוע לקולה של אימא, גם אם היא ערבייה.
לכן, אני רוצה לבקש מכן, וגם מכם חבריי היהודים, להתייצב לצידנו בהפגנות. בואו לדרוש יחד איתנו את הזכות הבסיסית לחיות בשלום ובביטחון בביתנו וברחובות שלנו. לצערנו - זעקתנו לא חודרת את הקירות האטומים של משרד ראש הממשלה. אולי יחד נצליח לעשות כן.
הכותבת היא תושבת טייבה, חברת המועצה הציבורית של 121 - מנוע לשינוי חברתי, שותפה בקרן פורטלנד וראשת התוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה
האלימות בחברה הגיעה למקום האחרון בהצבעות גולשי N12 בפרויקט #לי_זה_משנה של N12, עמותת 121 וקרן רש״י. יחד עם זאת, רבים כתבו והעלו מצוקה משמעותית, ואף שיתפו כי הם מצפים מהממשלה הבאה ליישם את התוכניות הלאומיות שהוכנו למניעת אלימות נגד נשים ולמיגור הפשיעה בחברה הערבית. במה אתם רוצים שהממשלה הבאה תטפל? הצביעו על המפה שלנו ואנחנו נציג אותה למקבלי ההחלטות.