אני ניצולת שואה ואמריקנית גאה. הגעתי לראשונה לנמל בולטימור בארצות הברית ב-25 בדצמבר, 1945, תחת שמיים כחולים בהירים ושבריריים. סירת ההצלה שלי הורדה בזהירות מהספינה אל המים, בין קרחונים, בדרך לצעוד לראשונה אל המדינה שקיבלה אותי.
הייתי פליטה בת 15 עם רמת השכלה של כיתה ו'. האנגלית שלי הייתה ברמה נמוכה, לא היה לי כסף מלבד שק קטן ובו חפציי. אמריקה איפשרה לי לקבל השכלה, לבנות קריירה, משפחה וחיים חדשים - רחוק מהנאציזם. בדיוק כפי שאמריקה הייתה שם בשבילי ובשביל אנשים כמוני, עלינו לפעול עכשיו למען אמריקה. בשבילנו היא ארץ האפשרויות, אנו חייבים כעת לבנות אותה מחדש ולהגן עליה מפני איום הפאשיזם.
נולדתי בברלין בשנת 1930, ילדה יהודייה שגדלה באירופה תחת שליטת המשטר הנאצי. הילדות שלי הייתה אידילית במיוחד: היו לי הורים, סבים וסבתות אוהבים, ובית יפיפה שהיה מלא במוזיקה. הייתי בת 3 כשהנאצים עלו לשלטון והחלו לשים להם כמטרה את היהודים, צעד אחר צעד.
כבר בשלב מוקדם, תחת חוקי הגזע הנאציים על היהודים נאסר להיות בעלי רכוש או לעבוד בבנקים. אבי איבד את עבודתו. הוא עזב להולנד כדי לחפש עבודה חדשה, כמו גם לברוח מהיטלר. משפחתי: אני, אימי ואחי הגדול - הצלחנו להצטרף לא הרבה זמן אחר כך. עברנו לגור באמסטרדם.
בשנת 1940, הנאצים השתלטו על הולנד ורדיפת היהודים החלה. בסופו של דבר גורשנו בכרכרות למחנה הריכוז וסטרבורק שבמזרח הולנד. לאחר מכן הועברנו לברגן-בלזן, מחנה ריכוז בגרמניה. שרדנו בקושי את הרעב, עבודות הכפייה, המכות והמחלות בברגן-בלזן. לאחר תקופה משפחתי נכללה בעסקת חילופי שבויים: היינו בין מספר קטן של יהודים שהועברו לשוויץ בתמורה לאזרחים גרמנים.
בחודש ינואר 1945, בדרכנו על הרכבת לשווייץ, אבי מת כתוצאה מתת-תזונה ומכות נמרצות שספג מהנאצים. עם זאת, הוא הצליח להביא את משפחתו לחופש. אימי ואחי היו כה חולים עד שנאלצו להתאשפז מיידית עם הגעתם לשווייץ. השוויצרים לא איפשרו לי להישאר עם משפחתי. כך, בגיל 14, הופרדתי מהם בפעם הראשונה בחיי ונשלחתי למחנה פליטים באלג'יריה.
שנה לאחר מכן, הגעתי לאמריקה ובסופו של דבר התאחדתי עם אחי ואימי. עד לרגעים הללו בחופי בולטימור, המסע שלי התגלגל באמצעות פקודות - ולא בחירה. ההורים שלי לא בחרו לעבור לאמסטרדם, הם הוכרחו. לא בחרנו להישלח למחנות ריכוז - הוכרחנו. לא בחרתי לעבור לאלג'יריה לבדי כפליטה - אלא הוכרחתי. לבסוף, באמריקה, קיבלתי את אפשרות הבחירה והייתי חופשייה להביע את רצוני האישי. לא היו עליי הגבלות, לא כוכבים צהובים על הבגדים. לא היו אנשים עם רובים שעוצרים עוברי אורח כדי לראות את מסמכיהם. רק אפשרויות, והרבה.
קריאת השכמה בשביל כולנו
עכשיו, 75 שנים אחרי, אני חוזה במשהו שלא דמיינתי שאראה אי פעם: הדי הנאציזם והמשטר שלהם - כאן בארצות הברית. מה שקרה בוושינגטון ב-6 בינואר היה ניסיון הפיכה נגד הממשלה שלנו וניסיון לפרק את הדמוקרטיה שמגנה על הזכויות של כולנו. ראיתי חולצה ועליה המילים "מחנה אושוויץ", כמו גם סמלים אנטישמיים נוספים וסיסמאות שנשמעו על ידי הפורעים.
עשורים קודם לכן, שמעתי ריאיון ברדיו עם ניצול שואה וזוכה פרס נובל אלי ויזל. הוא אמר: "אם היית במחנות, אם הרחת את האוויר ושמעת את קול המוות, אז זו שליחותך להיות עד לעולם ולספר את הסיפורים". זה לקח לי 40 שנה להתחיל לדבר, ועדיין לא סיימתי.
הדיס-אינפורמציה, העיוותים והכחשת זכויות אדם ודמוקרטיה הובילו לשואה. אסור שזה יקרה שוב. עלינו להשמיע את האמת נגד הפאשיזם. האומות המאוחדות ואונסק"ו הוקמו ב-1945, באותה שנה ששוחררתי משלטון הנאצים לאחר השואה. היום, האו"ם ואונסק"ו מחנכים את העולם על ההיסטוריה ואיך לזהות איומים על הדמוקרטיה. העבודה שלהם עוזרת לגבש דיוק היסטורי ומעודדת עדים נוספים לדבר ולהשמיע את האמת.
המתקפה ההמונית והאלימה על בניין הקפיטול שלנו היא קריאת השכמה בשביל כולנו שהדמוקרטיה האמריקנית היא שברירית וזקוקה להגנה. צריך לחזק את המוסדות הדמוקרטיים וגורמי ממשל רשמיים בעלי אחריות ציבורית.
לפני 4 שנים, לא היינו יכולים לדמיין שפורעים עם סמלים נאצים יפרצו לבניין הקפיטול כדי למנוע מינוי של נשיא שנבחר בצורה הוגנת. אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד. עלינו, יחד, להתנגד לפאשיזם והשנאה ברגע שאנו רואים אותה. עלינו לעודד אחרים לדבר ולהשמיע את הקול, ולקדם את האמת. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את השינוי.
בשבילי, חינוך הוא הדרך החשובה ביותר כדי להילחם בפאשיזם. המשבר שבו נמצאת ארצות הברית כיום מולידה אפשרויות לשינוי חיובי. לכל אחד מאיתנו יש את האפשרות לעשות את השינוי.
אני משתפת את הסיפור שלי בספר שפירסמתי ובבתי ספר ברחבי ארצות הברית. אני נדהמת מהתובנות והסקרנות של התלמידים. אנשים צעירים רעבים ללמוד עוד ולדעת איך להתנגד לשנאה, בריונות, דיכוי ואפליה. הם חכמים ומוכנים. בואו נעמוד כולנו יחד עם התלמידים הללו ונמשיך לחנך ולערב אותם בסיפורים. בואו נרשה להם לחנך אותנו. הם, יום אחד, יהיו מנהיגי הדמוקרטיה. בואו נבנה יחד אמריקה טובה יותר, עולם טוב יותר, יחד.
ד"ר איירין באטר היא ניצולת שואה. כותבת הספר Shores Beyond Shores ומייסדת שותפה של מדליית ראול ולנברג למרצים באוניברסיטת מישיגן, ארה"ב.