התקווה חזרה לחיינו. המנהרה הארוכה שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים מתחילה להיות מעט יותר מוארת בשבוע האחרון. חזרנו לקוות, חזרנו לראות את הסוף. לכאורה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כל מי שעשה מרתון מכיר את הכוחות החדשים שהגוף העייף והכאוב מקבל כשמתקרבים לקילומטר האחרון. כשמתחילים לראות את קו הסיום. אופטימיות זה גם עניין פיזיולוגי. יש לה השלכות נהדרות על חולים, והשפעות פסיכולוגיות חיוביות גם על חברה מוכת קורונה. הייאוש לעומתה יכול להיות הרסני.
חלק מהמחקרים מראים שמצב רוח מרומם משפיע באופן ישיר על מצבנו הבריאותי, משפר את סיכויי ההחלמה של חולים ועוד ועוד. רק חשוב לזכור שעוד לא נמצא המחקר שמגלה שאופטימיות מייצרת חסינות עדר, או חסינות כלשהי מפני הנגיף.
המשב המעודד שבא עם הידיעות משתי ענקיות התרופות, פייזר ואתמול מודרנה, היו בבחינת "מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק" כפי שנכתב במשלי. אבל פרופורציות.
הקורונה עוד כאן והיא לגמרי צפויה לנסות להגיד את המילה האחרונה בחסות החורף שמתרגש עלינו. ואין לה לקורונה שום מילה טובה להגיד לנו עד שהחיסון לא יכריע אותה. בתקווה.
מבלי לקלקל את החגיגה, כדאי להשאיר את התקווה במקומה: תרחיש אופטימי שאנחנו מצפים לו בכיליון עיניים. חייבים לברוח מאופוריה, שעלולה לגבות עוד מחיר בחיי אדם ועוד פגיעה כלכלית נוראית. אין עוד רזרבות; לחברות, למשקי בית, למשק, גם לא לסבלנותם של הילדים שנמקים מול מסכי הזום.
נראה שאנחנו בהתחלה של יציבות מסוימת, של חיים לצד הנגיף, גם אם לא מלאים ורגילים. עוד מוקדם להכריז על סוף המרוץ, במקום זה יש לקחת את קו הסיום הנראה באופק ולקבל זריקת מרץ למקטע האחרון. בתקווה.