באחד מספריו כתב דויד גרוסמן: "למה לא מחייבים אנשים להוציא רישיונות למילים מסוימות כמו שמוציאים רישיון לאקדח". המילים הפכו לכדורי אקדח. הן פוצעות, ולפעמים הורגות. חלק מהחטאים הגדולים ביותר של המין האנושי נעשו בהשראת מילים, חלקן קסומות, מעוררות השראה. פתגם סיני עתיק אומר: "את עינך פקח במהירות - ואת פיך פתח באיטיות".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ערב יום הכיפורים. רוב הציבור בישראל ישתתף בתפילת 'כל נדרי', התפילה הפותחת את היום הקדוש. תכליתה של התפילה: בקשה מהאל שימחל לנו על המילים, ההבטחות, השבועות, הנדרים והחרמות שפיזרנו בחלל האוויר. למילים יש נשמה כמו לחפצים. המילים מגדירות אותנו, מבהירות מי אנחנו, מספרות את הסיפור שלנו.
למילים תפקיד מרכזי בחיים שלנו. מחד, אנו מזלזלים בהן. מאידך – אנו נפגעים מהן.
זיהום האוויר המילולי חוצה גבולות. שיח בוטה, שיח גס, שיח אלים, שיח מתנשא, שיח ציני. שיח מצמיח קוצים, במקום לבלוב של פרחים. מילים מעצבות את המרחב, את המפגש בין אדם לאדם. מילים יוצרות חיבור, מילים יוצרות ניכור. זיהמנו את קדושת המילה, וויתרנו על עוצמתה, הוזלנו את משמעותה.
יום הכיפורים מאפשר לנו למחוק את הבטחות השווא, שבועות השווא, קללות וחרמות, להחליט שהשיח שלנו משתנה. זה לא רק 'הם', המנהיגים; זה לא רק 'שם', בכנסת; זה לא רק ברשתות ובתקשורת. השיח הנורא נוכח גם ביני לבין עצמי, בסלון ביתי, בשולחן האוכל המשפחתי. הוא פוגש אותי בכביש, בבנק ובמרכול השכונתי.
זו בעיקר החלטה שלך ושלי. 'אנחנו' - ולא 'הם', מתחילים מהיום לדבר אחרת. משתדלים לא לנבל את הפה; לא להרים את הקול; לא לקלל; להחרים; לקטלג; למיין. נעשה זאת בחמישה צעדים:
- הצעד הראשון בתהליך התיקון תלוי בהכרה, בשינוי המודעות. מה שהפה מתרגל לומר, הלב מתרגל להאמין. נתחיל להבין את היקף הנזק. את המשמעות ההרסנית של צורת ואיכות השיח. אני מפסיק 'לזרוק מילים', מבין שאין דבר כזה 'לא התכוונתי', 'אל תתפוס אותי ברצינות', וכו'.
- הצעד השני בתהליך התיקון בהכרעה קשה: יש מילים שלא אומר יותר. בכל שבוע במהלך החודשים הקרובים אני מחליט על מילה אחת שלא אומר יותר. מילה אחת שאין לה מקום בנפש שלי, שלא יוצאת יותר מפי.
- השלב השלישי תלוי בחלופה. אני מקים חדר כושר למילים טובות. אני מתאמן להשתמש במילים טובות. "לא פעם זה קשה/אבל לרוב מילה טובה/מיד עושה לי טוב/רק מילה טובה/או שתיים לא יותר מזה" (יעקב גלעד).
- השלב הרביעי, אולי הקשה מכולם, הוא ללמוד להעריך את כוחה של השתיקה. הדיבור הוא פעולה אנושית והשתיקה היא פעולה אלוהית, מפני שיש בה כוח, איפוק ושליטה. דיבור הוא פזרני, שתיקה היא מדויקת. ואם לא די בכך, הדיבור מקבל את כוחו והופך למשמעותי רק כאשר הוא מובלט על הרקע המנוגד של השתיקה. לאט לאט נלמד שאפשר לדבר גם בשתיקה.
- השלב החמישי: פרופורציות. אנחנו צריכים להפסיק להשתמש במילים גדולות, גבוהות, כשאנו עוסקים בדברים קטנים. לפעמים, משהו קטן, לא חשוב, מקפיץ אותנו. גורר תגובה לא מידתית, מילים מפוצצות, על מה? מה קרה?
לכל מילה יש ערך. 'אחי' הוא רק אחי, לא כל אחד ברחוב; 'חיים שלי' – זו מילה עמוקה שכדאי ללחוש לאהוב או אהובה באוזן; אהובי, אני אוהב אותך, וכל הטיות האהבה – הן מילים קדושות. ייחודיות. אני לא מחלל אותן.
"החיים והמוות ביד הלשון", זו אינה מליצה. זו עובדה. אש המילים הקשות מלחכת את שולי החברה. אם לא נכבה את הבעירה, הבית יישרף. הפעם, לא מכדורי הנשק - כי אם מאבק השרפה של המילים.