מוקדם עדיין למקם את משבר הקורונה בטבלת המשברים הכלכליים הישראלים משום שלאסוננו ויגוננו הוא טרם הגיע לשיאו. קיים חשש שאנחנו חווים ועוד נחווה ביתר שאת את גדול המשברים בתולדות המדינה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

לעת עתה מעל 21 אחוזי אבטלה, כ-852 אלף מובטלים, באולפני הטלוויזיה ובתוכניות הרדיו מתווכחים אם ישנם אנשים שהמקרר שלהם ריק כי אין להם כסף לקנות אוכל, בעוד שישנם אנשים שהמקרר שלהם כבוי כי אין להם כסף לשלם חשמל.

לפני כשלושה חודשים הציגו לנו תוכנית חילוץ כלכלית. המצגת הייתה נאה, המימוש הרבה פחות. בשבוע שעבר הוצגה תוכנית חילוץ דור 2, נדיבה מקודמתה, מי ייתן שהיא תבוא אל העולם, הלוואי ונזכה לברך על המוגמר, לא בטוח.

קורונה בישראל, ירושלים (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90 )
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
סגר על שכונות באלעד (צילום: יוסי אלוני, פלאש/90 )
סגר על שכונות באלעד|צילום: יוסי אלוני, פלאש/90

                                                       

אנחנו מתנגשים במציאות כשאנחנו נטולי הנהגה. אין לנו מנהיג, יש לנו פרזנטור. אין לנו מנהיגים, יש לנו צייצנים. משבר הקורונה הבריאותי והכלכלי איננו מנוהל - הוא מיוחצן. אינני מזלזל במראית-עין, במיצגים ובפרזנטציות - אבל דיבורים כמו חול ואין מה לאכול.

בשנות החמישים הוקמה בארץ קרן שנקראה, קרן המגן. התרומות נועדו לרכוש נשק לצה"ל. כל אחד תרם כפי יכולתו: שתי לירות, או יום עבודה, או תכשיט. על התרומות הללו נכתב אז השיר: "תותחים במקום גרביים, טנק במקום זוג נעליים".

"הייאוש הכלכלי מבעבע, הארץ רוחשת, הזעם נצבר"

באחד השידורים הצעתי להקים קרן מגן חברתית, שתרומותיה יוקדשו למפוטרים, למובטלים, לעסקים הקטנים הגוועים. קבלתי אין ספור תגובות של אנשים הנכונים לתרום, פשוטי עם ועשירי הארץ.

חשבתי שמן הראוי, שראש הממשלה, העשיר מכל קודמיו, יתרום ראשון. הוא טרם נענה לאתגר. הוא יכול להצהיר, שהוא ובני ביתו תורמים את החזרי המס (שלא מגיעים לו) ואת הכספים שנתנו ומוכנים לתת לו מקורביו המיליארדרים (כספים שאסור לו לקבל לעצמו) - ועדיין עצם ההצהרה תהווה קריאת כיוון לישראלים בעלי היכולת. חשבתי שמשפחת נתניהו המוערכת בששים-שבעים מיליון שקלים, יש אומרים יותר, יכולה לתרום מיליון אחד, אולי עוד נחזה בכך, מי יודע.

בנימין נתניהו מסכה (צילום: רויטרס, רויטרס_)
בנימין נתניהו מסכה|צילום: רויטרס, רויטרס_
קורונה בישראל (צילום: דוד כהן, פלאש/90 )
קורונה בישראל|צילום: דוד כהן, פלאש/90

אני משוכנע שצריך ואפשר להפיח חיים במונחים ששכחנו וזנחנו: ערבות הדדית, סולידריות, אחווה, אמפטיה. אין לי ספק, שצריך ואפשר לחזור לפרקטיקה אנושית, לדפוס חברתי, של כולם למען אחד ואחד למען כולם. כלשון האמירה: כל ישראל ערבים זה לזה. כל אזרחי ישראל – יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים, חילונים, דתיים וחרדים.

הקפיטליזם האגרסיבי, החזירי, כופר בקיומה של חברה ומקדש את היחיד, מעלה על נס את האני ובז לאנחנו. הקורונה, גם הקורונה, מחייבת לחשב מסלול מחדש. בטח בישראל, מדינה קטנה וצפופה, המקבצת שבטים שונים, עם אויבים סביב לה.

הייאוש הכלכלי מבעבע, הארץ רוחשת, הזעם נצבר והוא יתפרץ. ההתפרצות עלולה להיות אלימה, להבעיר את הרחובות. הפוליטיקה מכונסת בתוך עצמה, היא מתקיימת באמצעות קטלוג, קטרוג ושיסוי, לא ממנה ניוושע. החברה הישראלית, עם שבטיה, פלגיה ושסעיה, הוכיחה, במצבי משבר, קיומן של אנרגיות חיוביות, חיוניות ורצון טוב. הקמת קרן חברתית תהווה ביטוי לכל אלה.