38 שנים סיקרתי את גבול הצפון כמעט בכל אמצעי תקשורת אפשרי. היו שם שתי מלחמות, כמה מבצעים גדולים, ואינספור תקריות של מטעני חבלה, ירי טילים, וגם חדירות מחבלים וירי קטיושות לעבר היישובים. אני זוכר כמובן את התקריות הקשות ואת הלילות הארוכים, את הדרמות ואת המבצעים הנועזים, אבל בתחילת הדרך של צה"ל במדינה הזו היו גם רגעים אחרים, די הזויים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בקיץ 82', אחרי שהכיבוש של דרום לבנון הושלם, עוד אפשר היה לנסוע כמעט בחופשיות אל מעבר לגבול. במכונית שכורה של גלי צה"ל יצאתי ממטולה, עברתי דרך שער פטמה, ונסעתי עשרות קילומטרים צפונה, לראיין חיילים על גבול סוריה-לבנון.
כשהגעתי לנקודת הביקורת בכפר כאמד א-לוז, שמעתי מאחורי קול מוכר: "שלום מנחם הורוביץ". מיד זיהיתי את הקצין - זה היה רב סרן במילואים רוני דניאל, הפעם לא כעמיתי מהתקשורת אלא כמ"פ שאחראי על הגזרה. קבלת הפנים שלו כללה דובדבנים - הלהיט הגדול של הקיץ הלבנוני, ואז הוא הציע לי לקפוץ ליקב סמוך, שם אני לגמתי קצת עראק זחלאווי מקומי. רוני רק הריח כמדומני. ככה נראית מלחמה? מישהו בכלל דמיין שהמקומות האלו יהפכו להיות מלכודות מוות?
כשאני חוזר לפגישה הזו, אני נזכר שבמשך כל השנים הארוכות בלבנון, בשום שלב לא שאלנו את עצמנו מה הקשר בין כביש ביירות-דמשק, השוק בנבטיה או המבצר המרהיב בבופור לבין הגנה על יישובי הצפון. לכולם נראה טבעי שכדי למנוע קטיושות על הבית בקרית שמונה אנחנו צריך להחליף את המשטר בביירות, או להציב כוחות עשרות קילומטרים מצפון למטולה.
18 שנים צה"ל ישב בלבנון, וברוב הזמן הזה היתה כתובת אחת שניהלה את העניינים, הגדירה את מסגרת הלחימה וקבעה את גובה הלהבות. לא נעים לומר, אבל למרבה הצער זה היה חסן נסראללה. המשוואה של חיזבאללה של פגיעה באזרחים לבנונים גוררת פגיעה באזרחים ישראליים נשמרה בכל פעם.
עשרות פעמים קרה שבמהלך חילופי אש צה"ל הרג בשוגג אזרחים, וברגע שקיבלתי את ההודעה בביפר הייתי מיד אומר לתחייה ולילדים להיכנס למקלט, כי קטיושות הן עניין של זמן. תמיד צדקתי. אחרי תקריות חמורות במיוחד היינו יוצאים מהעיר לקיבוצים במרגלות הגולן, או אפילו כמה קילומטרים מחוץ לקריית שמונה. רק לא להיות על הכוונת.
זה לקח זמן, אבל אז חלחלה ההבנה: גם כשהחזקנו ברצועת הביטחון אי אפשר היה למנוע קטיושות, ויחד עם כמות הנפגעים הגדולה מקרב החיילים, העסקה הזו הפכה לפחות ופחות כדאית.
השקט המיוחל בגבול הצפון לא היה תלוי במיקום של החייל הקדמי ביותר, או בזהות המשטר בביירות. אז במה כן? פעמיים זכינו לתקופות רגיעה ארוכות: פעם אחת בסוף ימי ממשלת נתניהו הראשונה, במבצע "רפואה חליפית" כששר הביטחון ארנס החליט על הפגזות עומק של תשתיות, ובפעם השנייה בקיץ 2006 כאשר אהוד אולמרט ועמיר פרץ החליטו שלא להבליג על חטיפת שני החיילים בגזרה המערבית ושברו את כל הכלים עד למצב שדאחייה עלתה בלהבות. אפילו נסראללה הודה שלו היה יודע שזו תהיה התגובה של ישראל הוא לא היה מבצע את הפעולה. במאי 2000 אהוד ברק קנה את עולמו כשהוציא את צה"ל מלבנון בצעד אמיץ ונחוש. אם רק היה מגיב באותה עוצמה של אולמרט ופרץ על חטיפת שלושת החיילים בהר דב חמישה חודשים אחר כך, ייתכן שהיה חוסך לנו מלחמה וקובע כללי משחק חדשים. אבל זה היה עוד פרק בסיפור המוזר של ישראל בלבנון: הרמטכ"ל המהולל הוא זה שאחראי על הנסיגה, ושרי הביטחון האזרחיים הם אלו שהנחיתו את המכות הכואבות.
אפשר וצריך להתווכח על ההתנהלות של אולמרט ופרץ וקבלת ההחלטות שלהם בזמן המלחמה, אבל אף אחד לא ייקח מהם דבר אחד: מאז אותו קיץ שורר שקט כמעט מוחלט בגבול.
היום אמנם אי אפשר לשתות עראק בכאמד א-לוז, אבל אפשר ליהנות מהשקט במרפסת בקריית שמונה. העראק עלי.
