"הכול יקרוס כמו מגדל קלפים" - זוכרים את ההבטחה הזו? בנימין נתניהו במערכת הבחירות סבב א', לפני השימוע, כשהוא הופתע מהשאלה של קרן מרציאנו על החסינות. התשובה "מה, מה פתאום" נכנסה לפנתיאון ביחד עם "לא יהיה כלום כי אין כלום". והנה אנחנו כאן עם "החסינות היא אבן יסוד בדמוקרטיה" וטענה מוזרה שנתניהו התייחס ב"מה פתאום" רק לעניין קידום חוק חסינות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
למען הפרוטוקול נבהיר שזה כמובן לא המקרה, ונתניהו שלל אז באולפן כל ניסיון שלו להימלט מההליך המשפטי: "לא עסקתי בזה, לא אעסוק בזה, לא חושב שאעסוק בזה" וממילא "הכול יקרוס". אלא שמה שקורס בינתיים הן הנורמות הציבוריות. שחור הופך ללבן ויום ללילה - החסינות היא לא מפלט אלא צורך
השיא הגיע באמירה של חבר הכנסת מיקי זוהר, שטען כי החסינות נועדה למנוע מראש הממשלה צורך לפצל את הקשב שלו בין בית המשפט להחלטות בענייני המדינה. כאילו מישהו דמיין שראש ממשלה יכהן תחת כתבי אישום וניסה לייצר מנגנון להתמודד עם הסיטואציה המאתגרת.
כשדורסים את הנורמות, גם החוק יתקשה לעצור את הדהרה מטה
זו מציאות שאפילו נתניהו עצמו, רק לפני כמה חודשים, הודה ש"הוא עוד לא חשב עליה" ועכשיו זה כבר מחוייב המציאות כדי לאפשר לו להמשיך לכהן תחת כתבי אישום כשעל הדרך גם מגייסים את רצון העם, ומעבירים את הזעם מהיועץ המשפטי לבתי המשפט.
הבעיה אינה ראש ממשלה עם כתבי אישום אלא היעדר חסינות שתאפשר לו לתפקד - עולם הפוך, מנותק מהעובדות ומשוחרר מכבלי התחייבויות שנאמרו קבל עם ואולפן רק לפני כמה חודשים. מדינה שלמה מחליקה במדרון חלקלק בלי מעצורים בדרך. מה שרק אתמול היה נתפס כ"בלתי אפשרי" או "לא יעלה על הדעת" נראה היום נורמלי, עוד מעט אפילו אידיאלי, "אבן יסוד בדמוקרטיה" לא פחות.
הצרה במדרון חלקלק הוא שלא רואים את הסוף ואין בלמים שימנעו את המפגש עם הקרקע בחבטה גדולה. לשם כך חברה מתוקנת מתנהלת במקביל בשני ערוצים: החוק, שנועד להיות מעצור אחרון, אבל עוד קודם רצועות הגנה בדמות נורמות ציבוריות שאמורות להרחיק אותנו מאזור הסכנה. ברגע שדורסים אותן ברגל גסה, גם החוק עצמו יתקשה לעצור את הדהרה מטה. בדיוק כמו שקורה כאן ממש כעת. מול העיניים. בקצב שיא.
לפני שנה המחשבה על חסינות הייתה מחשבה שנלחשה רק בחדרי חדרים, לפני פחות מעשרה חודשים ראש הממשלה התנער ממנה בפומבי בכל הכוח ועכשיו זה כבר מהלך חיוני כדי לשמור על רצון העם - בדיוק כמו האזהרות שהמתקפות והדה-לגיטימציה יתחילו במשטרה ובחוקרים ויגיעו עד לראש הפירמידה. אחרי המפכ"ל ומנדלבליט (אחרי ההחלטה על כתב אישום) קיבלנו את "ההפיכה השלטונית", ועכשיו יש כותרות ראשיות על "משחק מכור" עם תמונות של שופטי בית המשפט העליון.
לכן אין להיאחז בהערכות שנשמעות כעת, על כך קשיים שצפויים למהלך החסינות בכנסת. דיבורים על כך שחברי כנסת ושרים בליכוד ובימין יעשו את החשבון האישי ויצביעו נגד ברגע האמת: זה לא יקרה כמו שעד עכשיו אף אחד מהם לא סימן קו בחול, להיפך - בטח אחרי התקדים של התמודדות גדעון סער וקריסת המדיניות של כחול לבן סביב ההמתנה למרד בליכוד.
אם נתניהו ישיג 61 מנדטים, הוא יקבל גם לפחות 61 אצבעות בעד החסינות עוד לפני שיתקיים דיון אחד בנושא. כשאין קו אדום אין שום משמעות ללשון החוק, שמחייבת את חברי הכנסת לשקול אם אכן התקיימו עילות החסינות. במילים אחרות, למה לתת לעובדות לפגוע ב"אבן יסוד בדמוקרטיה". "הכול יקרוס כמו מגדל קלפים", חזה נתניהו אך לפני כמה חודשים - אז אפשר היה לחשוב שהוא מתכוון רק לאישומים נגדו, אבל כהרגלו חשב כבר אז בגדול. אם הוא נופל, המדינה תיפול ביחד איתו.