אין התלבטות בכלל לגבי מיהו איש העשור: יש רק אחד כזה, וקוראים לו בנימין נתניהו.

האיש שהפך את המותג "ביבי" לחזק יותר מ"הליכוד". האיש שמיתג את כל מי שחושב אחרת ממנו לשמאל. האיש שהפך את המושג "שמאל" למילה כמעט מוקצית. האיש ששינה את הפוליטיקה הישראלית ואת התקשורת הישראלית.

זה האיש שלא מפסיקים להתווכח על כל צעד שעשה - בעד או נגד. מי שישראלים רבים מתעבים ולא מאמינים למילה אחת שהוא אומר, ושישראלים רבים אחרים מעריצים אותו ומוכנים לעשות הכל בשבילו.

זה האיש שכיהן הכי הרבה זמן כראש ממשלת ישראל. מי שגוגל מראה שהשם שלו מצוין ברשת פי 10 ממי שייסד את המדינה, דוד בן גוריון.

ורגע לפני שהעשור מסתיים, נשאלת השאלה המסקרנת מכל: איך ייראה העשור השמיני בחייו שלו?

יו
נתניהו. חלק מתעבים, חלק מעריצים|צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ, חדשות

בעשור האחרון מדינת ישראל הובילה אל שערי הכלא ראש ממשלה, נשיא ושרים, והוא מסתיים עם כתב אישום נגד ראש ממשלה נוסף. אז אפשר להגיד שמדינת ישראל לא מושחתת ושזה קורה בעוד מקומות, אבל בסך הכל התחושה היא תחושה כבדה ומעיקה.

המדינה הצעירה שלנו הצליחה כבר להגיע לרמות כאלה של... איך נקרא לזה? אם לא שחיתות, אז אי-סדרים, שלטון שמתקלקל, אנשים שמגיעים למעלה וחושבים שמגיע להם הכל ושוכחים להביט למטה.

זו בושה מאוד גדולה למדינה שלנו בעשור הזה. נקווה שבעשור הבא זה לא יקרה.

אולמרט יבקש לבטל את מעמדו כאסיר ברישיון (צילום: flash 90\hadas parush)
אולמרט. ראש ממשלה בכלא|צילום: flash 90\hadas parush

אולם הכנסים במלון הילטון מנהטן נראה שומם בשעות הערב המאוחרות של יום שלישי, 8 בנובמבר 2016. המקום הנכון להיות בו באותו זמן היה מספר בלוקים מערבה משם, במרכז הכנסים על שם ג'ביטס, המקום שהוכן לרישום הפרק חסר התקדים בהיסטוריה של ארצות הברית: הפרק שבו אישה תיבחר להיות נשיאה בבית הלבן.

האולם הקטן ששכרו אנשיו של טראמפ היה בתחילת הערב כמעט ריק מאדם, ניגוד מוחלט לחגיגה המוקדמת שכבר החלה שם ממול. אלא שככל שנקפו השעות התברר ששר ההיסטוריה דילג על מטה קלינטון והתמקם דווקא במטה טראמפ.

בחירתו של דונלד טראמפ מצליחה לטלטל את העולם כולו הרבה יותר ממה שהילרי קלינטון יכולה הייתה לעשות. המיליארדר, שמסתיר כמה הוא שווה ואיך עשה את הונו, מחפיץ הנשים הבוטה, כוכב הריאליטי חסר התרבות - הושבע והפך בעל הבית במעונו של האיש החזק בעולם.

מאז, דיווחים לא מחמיאים ותחקירים חושפניים הם "פייק ניוז", ו"עובדות אלטרנטיביות" אמורות להציג את המציאות כפי שנשיא ארצות הברית רוצה לראות אותה; ציוצי טוויטר מחליפים תהליך סדור של מדיניות וקבלת החלטות; הוא נגד האיחוד האירופי, את נאט"ו הוא לא סובל; עם ולדימיר פוטין הוא מתייחד ללא יועצים, את ארדואן הטורקי הוא מעריץ, קים ג'ונג און הפך חבר.

בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות היא האירוע המשמעותי ביותר בעשור השני של המאה ה-21, מכיוון שמאז שהושבע לתפקיד, מנהיג העולם החופשי בנבצרות.

השבעת דונאלד טראמפ (צילום: חדשות 2)
טראמפ. מנהיג בנבצרות|צילום: חדשות 2

הטרדות מיניות ותקיפות מיניות לא נולדו בעשור האחרון, גם לא העובדה שזה קורה במקומות הבכירים ביותר ולנשים הבכירות ביותר. אז למה אישה אחרי אישה אחרי גבר התחילו לחשוף את מה שעבר עליהם? בגלל הכוח שפתאום נפל לידיהם - כשכל אחת יכולה להגיד מה שעבר עליה בזמן שלה, את הגרסה שלה, ולראות איך מסביב צצות עוד נשים עם אותו הסיפור.

הקול הזה ברשתות החברתיות נתן נשק שובר שוויון במלחמה הבלתי אפשרית נגד תקיפות והטרדות מיניות. עכשיו גם מיטב עורכי הדין והשרים והאיומים הכלכליים לא יכולים לעצור את ההמון: לא רק נשים שמספרות מה שעבר עליהן, אלא המיליונים שמשתפים. אם בעבר ככל שהיית מוכר יותר וחזק יותר כך הסיכוי לפרסם עליך משהו היה בלתי אפשרי, עכשיו זה רק אומר שהאש תתפשט מהר יותר.

אבל העיקר במהפכה הזו היא לא הפלה של אותם גברים חזקים ומשפיעים שלשמם הוצמד MeToo#. העיקר הוא החשיפה וההבנה שאין אחת כמעט שזה לא קרה לה - וההבנה גם בקרב גברים שהמציאות משתנה. הבנים שגדלים היום מכבדים יותר ומבינים טוב יותר מה הגבול - והבנות, ככה לפחות אני רוצה להאמין, בטוחות יותר בסביבת העבודה, בלימודים ובמרחב הציבורי.

האם הכל מושלם? ברור שלא, ויש גם נזק ותנועת נגד שיצאו ממהפכת ה-MeToo#, אבל בסוף זו נקודה אחת שאפשר להגיד עליה בעשור הזה ששינתה את החברה לטובה. זה היה רק עניין של זמן שזה יקרה, שכל התנאים יבשילו, ונשים בעצמן ישימו לזה סוף ויאמרו: לא עוד.

הארווי ווינשטיין בבית המשפט - היום (צילום: SKY NEWS)
הארווי ווינסטין. אין שם גדול מדי|צילום: SKY NEWS

כמה ברי מזל אנחנו שצפינו בו-זמנית בתופעות כמו כריסטיאנו רונאלדו ולאו מסי, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, לברון ג'יימס וטום בריידי. מה משותף לכולם, חוץ מזה שכולם ייזכרו כבין הטובים ביותר שאי פעם שיחקו את המשחק? כולם כבר ממש קשישים במונחי ספורט. הם כבר אמורים היו להיראות כמו הזקנים מהחבובות, אלה שנותנים עצות לשחקנים הצעירים ומתרפקים על ה"ימים שלהם".

ובמציאות? רונאלדו (34) ומסי (32) עוד רבים על "כדור הזהב" כאילו לא עבר עשור, לברון ג'יימס מפגין בגיל 35 עונה של MVP, רוג'ר פדרר (38) ורפאל נדאל (33) עוד מכסחים טניסאים שלא נולדו כשהם זכו בטורנירי גראנד סלאם, ובריידי, בגיל 42, מחזיק עוד טבעת אליפות ומתקדם בריצה קלה לעבר עוד פלייאוף.

איך זה קורה? המדע והעזרים הטכנולוגיים מאפשרים לספורטאים למשוך את הקריירות לשלבים שבעבר נחשבו דמיוניים. רפואת הספורט והפיזיותרפיה נמצאות במקום אחר לחלוטין, וכך גם הידע על התאוששות ותזונה נכונה.

וגם, פשוט נפלנו על דור של פרפקציוניסטים ואובססיביים לכדור שלא היה כמותו. התחרות ביניהם גורמת להם להמשיך לעבוד בטירוף ולפחד מרגע הפרישה. בלי מסי, רונאלדו לא היה כזה מושלם; נדאל ופדרר מותחים אחד את השני לקצה כבר שני עשורים; ולברון לרגע לא ויתר על החלום להיזכר כג'ורדן. כל הכסף בעולם וטבעות האליפות לא מספקים אותם - והרווח כולו שלנו.

פדרר ונדאל, מתכוננים יחד ל
פדרר ונדאל. יריבות מנצחת|צילום: ספורט 5

המונח "ברקזיט", ובעיקר התהליך שהוא כולל, מלווה אותנו לכאורה רק במחצית השנייה של העשור האחרון – אבל בהחלט אפשר לומר שהעשור הזה היה עשור הברקזיט, באירופה ובוודאי בבריטניה.

ראינו את הסנטימנט הזה הולך ונבנה ביתר שאת בשנים האחרונות, כשגם בבריטניה וגם במקומות נוספים ברחבי היבשת מתחזקות המפלגות והארגונים של היורו-סקפטיים, שתומכים בפירוק האיחוד האירופי ורוצים להוציא את מדינותיהם לעצמאות. בבריטניה עשו בינתיים את הצעד הראשון בתהליך, ורואים עד כמה הוא מורכב ומסובך למדינה חזקה ואיתנה כמו בריטניה - אפשר רק לשער מה זה יעשה למדינות יציבות פחות.

המהלך השפיע על הקדנציה של שלושה ראשי ממשלה: דיוויד קמרון, שיצא למשאל העם הזה בהחלטה נחפזת, יהירה, מתנשאת ומנותקת מהמציאות, ובסופו של דבר זה עלה לו בתפקיד ונשאר ככתם על המורשת שלו; תרזה מיי, שניסתה מאוד להביא את ההסכם שלה ולהוציא את בריטניה מהאיחוד – אך למרות שהצליחה לגבש הסכם עם אירופה לא הצליחה להעביר אותו בפרלמנט; ובוריס ג'ונסון, שיצליח כנראה לעשות את מה שקודמתו לא הצליחה ויוציא את בריטניה מהאיחוד בחודש הבא.

היציאה הוא רק השלב הראשון: עכשיו צריך לנהל הסכמי סחר עם  אירופה, ארה"ב ומדינות נוספות, ובעיקר להתמודד עם החיים ביום שאחרי, לראות איך היא מצליחה להתקיים כמדינה משגשגת ואחראית; גם אירופה צריכה לראות כיצד היא מתמודדת ללא בריטניה.

מדינות אחרות מאיימות לעזוב את האיחוד, ואירופה הולכת ומתפוררת. השאלה לקראת העשור הבא היא האם היבשת תצליח לשמור על החוזק והיציבות שלה, ואיך תיראה בריטניה בעוד עשר שנים מהיום.

בריטניה נערכת ליציאה מהאיחוד (צילום: רויטרס)
ברקזיט. איך תתמודד אירופה?|צילום: רויטרס

האביב הערבי והמחאה החברתית הוכיחו איך פוסט אחד יכול להוביל למהפכה; אבל פייק ניוז, תיאוריות קונספירציה ותיבת התהודה שהיא הפיד הובילו לפילוג וקיטוב חברתיים.

מהפכת ה-MeToo# איפשרה לכל אחת להשמיע את קולה ולחשוף את עומק ההטרדה והפגיעה המינית, גם של האנשים החזקים ביותר; אבל החלה להישאל השאלה: היכן עובר הגבול בעידן בו אפשר לטעון כל דבר נגד כל אחד?

בעולם הצרכנות הייתה תקווה שהעובדה שכל אחד יכול למכור מוצר לכל העולם, להפוך את הרכב למונית ואת הדירה למלון תוביל לתחרות והוזלת מחירים; אבל היום יש לכל תחום ענקית כלשהי ששולטת עליו.

כוכבים חדשים – משפיענים – נולדו, הודות ליוטיוב ולאינסטגרם; אבל במלחמה על תשומת הלב שלנו, התוכן הפך לקיצוני יותר, בתקווה שלא נסיט ממנו את המבט ולו לרגע.

התמכנו לתיעוד ולשיתוף המתמידים בתקווה לעוד לייק או עוקב. ה-FOMO, הפחד שלא להחמיץ, התחיל להכתיב את הדרך, כשהחיים הזוהרים המשתקפים מהרשתות החברתיות יצרו עבורנו מציאות מעוותת.

ומעל לכל: ארבע-חמש חברות וקומץ המנכ"לים שלהן הפכו לבעלי כוח והשפעה שאין לה תקדים בהיסטוריה. הם יודעים עלינו הכל: איפה אנחנו, מה אנחנו עושים, מה אנחנו חושבים ומה אנחנו רוצים לקנות. בזכות המידע הזה צברו הון אדיר, למרות שהם לא מצליחים לשמור עליו והפכו את הפרטיות שלנו לסימן שאלה אחד גדול.

ברחבי העולם כבר עולה הקריאה לרגולציה, אולי אפילו פירוק, כדי לרסן את כוחם לפני שיהיה מאוחר מדי. העשור הבא יהיה כנראה בסימן הרגולציה. אולי החברות יתעוררו, אולי אנחנו נלמד איך להחזיר את השליטה לידיים שלנו. אני דווקא אופטימי.

מנהל הבנק הגדול בעולם?, צוקרברג (צילום: רויטרס, חדשות)
צוקרברג. יודע עלינו הכל|צילום: רויטרס, חדשות

זה התחיל ביום חמישי, 12 בדצמבר 2013, כשרבים מתושבי עיר הבירה נהרו לגן סאקר לחגיגה לבנה בשלג שהחל לרדת. ואז הוא לא הפסיק לרדת.

ביום שישי בבוקר אנשים כבר החלו לנוס, אולם המאחרים לצאת נתקעו בשיירה על כבישי הגישה לעיר ונזקקו לחילוץ. העירייה פתחה "עיר מקלט" בבנייני האומה, שם הוגשו למפונים שמיכות ומזון חם. גם רכבת ישראל התגייסה לנסיעות מיוחדות מעיר הבירה למרכז, כדי שהתושבים יוכלו לצאת מהעיר לפני כניסת השבת. עצים שקרסו מכובד השלג על חוטי החשמל הובילו לניתוקם של עשרות בתים, שיושביהם נאלצו להתמודד ללא חימום חשמלי; רק רכבי חירום היו מסוגלים לנוע על הכבישים.

בפעם הראשונה והיחידה ב-25 שנותיי כחזאית, מהדורות החדשות שידרו בגל פתוח בגלל מזג האוויר.

מי שלא הצליח לצאת מירושלים – או בחר להישאר בה – זכה לסוף שבוע מהאגדות: הכל נצבע לבן, וירושלים חזרה מאה שנים לאחור. שכנים סייעו זה לזה, וכולם יצאו לשחק בחצרות, לבנות אנשי שלג ואפילו איגלו.

האירוע הזה נחקק בזיכרון הלאומי, והפך למעין טראומה. במשך כמה שנים אחריו, בכל פעם שהיה צפי לשלג נערכו עשרות מפלסות בדרכים, נאספו טונות של מלח, אמצעי חימום לא חשמליים הוכנו מראש ואוכל נאגר. גם מערכות החדשות היו מוכנות ופרוסות. ואתם יודעים מה? בצדק. לפעמים, כשאנחנו מתקשים בלקיחת אחריות אישית על התוצאות, זה טוב שמישהו נערך מראש בכדי למנוע אסון.

שלג בשכונת גילה בירושלים (צילום: ינון בן שושן, NEXTER)
ירושלים בשלג. עיר נצורה|צילום: ינון בן שושן, NEXTER

הקביעה האלוהית שהיהודים הם העם הנבחר תמיד נשמעה לי מופרכת לחלוטין. שלום חנוך כבר שר את זה קודם: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם". אם נמשיך באווירה התנ"כית, נגיע אל הנביא ישעיהו שטען בשחצנות שאנחנו נהיה אור לגויים.

אבל בעשור הזה הסתבר לי ששוב טעיתי לחלוטין, ושהגיע הזמן מזמן שאתחבר לצד הרוחני שבי - מורינו ורבינו כנראה התכוונו ליוצרי הטלוויזיה הישראלים. ארבע סדרות הטלוויזיה הטובות של העשור, לטעמי, נולדו כאן.

צופים אמריקנים, ברזילאים, יפנים ומכל רחבי הגלובוס מכורים ל"פאודה" של ליאור רז ואבי יששכרוף; "הומלנד", שנעשתה על פי "חטופים" של גידי רף, הסעירה מיליונים מתחילת העשור ועד עונת הסיום (השמינית) הקרבה; "אופוריה" של רון לשם, אמירה ירדני ודפנה לוין הייתה סדרה ישראלית נועזת, שהפכה ב-HBO בידיו של היוצר סאם לוינסון ליצירת מופת, אולי הקולנוע הכי טוב שנעשה בטלוויזיה בשנים האחרונות; והעשור הזה מסתיים באירוע טלוויזיוני חריג, שבהתחלה נשמע מופרך כמעט כמו אמירת העם הנבחר: HBO, ערוץ הטלוויזיה החשוב בעולם, החליט באופן חסר תקדים ליצור סדרת מקור שלהם, להפיק ולשדר אותה בפריים טיים באמריקה - סדרה בעברית ובערבית, שמצולמת כולה בישראל ועוסקת בפרשה מקומית וכואבת. "הנערים" של חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו וייל היא יצירה מטלטלת, מהדהדת ומהפנטת. בזכות ראש הממשלה היא גם זכתה ליחסי ציבור בינלאומיים שהביאו לה, אני מקווה, עוד מאות אלפי צופים.

זה היה העשור שבו יוצרי הטלוויזיה הישראלים הפכו אור לגויים. וכל זה נאמר אפילו מבלי לנקוב בשתי מילות הקסם העבריות: גל גדות.

הנערים HBO (צילום: מתוך
הנערים. השתלטות ישראלית על המסך|צילום: מתוך "הנערים", באדיבות HBO

פטירת הרב עובדיה יוסף זצ"ל היא אירוע העשור במגזר החרדי. לא בגלל גודלה החריג של הלוויה הגדולה בתולדות ישראל, גם לא בגלל דמותו יוצאת הדופן של הרב עובדיה כפוסק ומנהיג חברתי ודתי - הסתלקותו של הרב עובדיה מסמלת גם סופו של עידן.

הוא היה המנהיג החרדי המוכר ביותר בחברה הישראלית הכללית, אבל בעשור האחרון נפטרו כמה מגדולי המנהיגים החרדיים, ה"מרנים" שהותירו אחריהם חלל שלא התמלא: פוסק הדור הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב נפטר ב-2012 בגיל 102; מחליפו בהנהגה, הרב אהרן שטיינמן, נפטר ב-2017 בגיל 103. חודשיים אחריו נפטר גם מי שמרד בזרם המרכזי והוביל את הפלג הירושלמי – הרב שמואל אוירבך.

לכל אלו לא קם יורש אחד שתפס את מושכות ההנהגה הרוחנית, ובעיקר - את ההכרעה בשאלות הפוליטיות הדחופות. מנהיגותו המפתיעה של הרב קנייבסקי בבני ברק, שמתרחבת לכל שדרות הציבור החרדי, אינה בת ביטוי פוליטי מפני שסגנון ההנהגה שלו שונה בתכלית משל קודמיו: מיסטי, קצר וחידתי, ולא אנליטי, פוליטי ומנומק. במקביל, זרמים ומנהיגים בעלי השקפות רדיקליות יותר, דוגמת האדמו"ר מגור, החלו להרחיב את השפעתם בוואקום שנוצר. 

משבר ההנהגה הזה אינו עניין פנים-חרדי, אלא מקרין על הפוליטיקה הישראלית כולה: בהיעדר דמות רוחנית כריזמטית רחבת כתפיים שתיקח על גבה החלטות קשות, החרדים נמצאים בעמדה שאינה מאפשרת פשרות בשום נושא. הפוליטיקאים החרדים הודו שחוק הגיוס, גם בנוסח המקורי שדרש ליברמן, דווקא מיטיב איתם. היה נחוץ רב בכיר שייתן חותמת כשרות להתגמשות הפורמלית – ולא נמצא כזה. כך הידרדרה ישראל למערכת בחירות שנייה, שאחריה הגיעה השלישית והכדור עדיין לא נעצר. המשבר הפוליטי הבלתי נגמר בישראל הוא תוצאה ישירה (גם) של משבר ההנהגה במגזר החרדי.

המונים התגודדו  בישיבת פורת יוסף (צילום: לע
הלווית הרב עובדיה יוסף זצ"ל. חלל שלא התמלא|צילום: לע"מ

הדבר הצפוי והמתבקש הוא לכתוב על העומסים הנוראיים בבתי החולים כעל תופעת העשור בתחום הבריאות - אבל האמת היא שזה לא מדויק: מקבלי ההחלטות מצפצפים עלינו כבר עשרות שנים, לא רק בעשור האחרון. אבל בעשור האחרון המצב רק הולך ומחמיר, והסיבה לצפיפות הנוראית, לתורים, לעומסים ולמיטות במסדרון היא סדרי עדיפויות.

מערכת הרפואה הציבורית היא בסדר עדיפות נמוך אצל מקבלי ההחלטות שלנו, כי כשהם זקוקים לטיפול, ניתוח או אשפוז – היחס שהם מקבלים הוא אחר. וכך, בניגוד לביטחון או חינוך, שם מקבלי ההחלטות מקבלים את אותו השירות כמוכם, בתחום הבריאות אין להם שום אינטרס לשנות את סדרי העדיפויות ולאשר תקציבים שיבריאו את מערכת הבריאות החולה שלנו. כדי לעשות את זה דרושה תוספת תקציב של 5 מיליארד שקל בשנה, ואתם הרי יודעים מהו הסיכוי שזה יקרה.

וההרמה של הרפואה הציבורית אצלנו היא דווקא מעולה: המטופל הישראלי פוגש בבתי החולים רופאים עייפים – אבל אלה הרופאים הטובים ביותר בעולם. המנותח הישראלי ממתין חודשים ארוכים לניתוח, אבל את הניתוח עצמו יבצעו מנתחים מעולים, ובטכנולוגיות הכי מתקדמות שיש. בקיצור – הרמה גבוהה, אבל השירות - נורא. כי אין תקציב, וכנראה שגם לא יהיה.

אז מה כן יהיה? מי שיכול להרשות לעצמו יסתייע בשירותיה של הרפואה הפרטית שרק תמשיך לשגשג. ומי שלא יכול? גם את התשובה לשאלה הזאת אתם כבר יודעים.

בית חולים (צילום: עופר חן)
"הזקנה במסדרון". הרופאים מצוינים, השירות - פחות|צילום: עופר חן

ערכו וריכזו: ארנת כהן ועמית ולדמן.

השבוע במהדורה המרכזית פרויקט כתבות מיוחד: סיכום עשור של רשתות חברתיות.