חיים יבין מעדיף לנסוע לעכו ברכבת. באופן טבעי, הוא קונה כרטיס נסיעה רגיל, למרות שבגיל 76, הוא זכאי מזמן להנחה המיועדת לקשישים. שום דבר באיש הזה, לא מסגיר את העובדה שהוא נולד ב-1932. חצי שנה לאחר שעזב את "מבט", האדרנלין בדם עדיין גועש. הפנסיונר, לא מפסיק לעבוד. חייל שעלה לרכבת מתיישב לידו, ומסתכל עליו בהערצה. "הקצינה שלי מתה עלייך", אמר בהתרגשות ולחץ את ידו.
"אין לי רגע פנאי, אני קם כל יום מוקדם בבוקר, ובגילי, לפעמים קמים יותר מוקדם ממה שרוצים. ואז אני מתחיל לתקתק, טלפונים, האג'נדה היומית שלי. אני עובד", סיפר מר טלוויזיה. "כשבערב יש לי זמן, אני משחק עם הנכדים".
יורדים בעכו. יבין מסייר בעיר העתיקה. מסתובב בשוק בין דוכני הדגים, החומוס והפלאפל. חודש לאחר מהומות יום כיפור בעיר. משוחרר מהעניבה החונקת של מר טלוויזיה, הוא מתמסר באופן מוחלט לאהבה החדשה ישנה שלו- טלוויזיה. הפעם הוא הכין סדרה חדשה על ערביי ישראל.
התגובות בשוק אוהדות. יבין מלגלג עלינו, ועל מה שנדרש כדי לקדם סדרה בערוץ 2. חמוש במצלמת וידאו הוא מראיין את ערביי העיר. בסדרה החדשה של יבין לא תראו ערבים שמגישים חומוס, או ערביי מחמד שמדברים באנגלית כמו רנין מ"האח הגדול". בסדרה "תעודה כחולה", יבין מגיש לנו ללא רחמים את האפלה, הקיפוח והגזענות, ומראה לנו את הערבים שבדרך כלל לא מקבלים ביטוי בפריים טיים של מדורת השבט.
לדבריו, אנחנו, הישראלים חיים בבועה. הערבים, זה חדשות חוץ. "אנחנו מדחיקים את הבעיה עד שזה מתפוצץ לנו בפרצוף. וזה מה שנורא, פתאום אנחנו נזכרים שיש לנו בעיה".
