ערב המלחמה אמור היה צה"ל להצטייד בכמה עשרות טנקים חדשים מדי שנה, מספר ידוע מראש שנקבע בהחלטת ממשלה. על אף שמדובר בהוצאה צפויה וקבועה התוכנית לא תוקצבה באופן מסודר. "התקציבים ניתנו חודש בחודשו", חושף ראש מינהל הרכש לשעבר במשרד הביטחון, אל"מ (מיל') אבי דדון, שסיים את תפקידו במרץ אשתקד. "לעתים התקציב הגיע לקניין במנה"ר (מינהל הרכש) רק לשבוע קדימה. זה אומר שמול תעשייה בקריית שמונה (חברת 'סימת תעשיות' מייצרת ערכות לקו הרכבת הטנקים והנגמ"שים) אני לא קונה בזול, אני מזמין רק 3 או 4 ערכות ולא יכול להתחייב להזמנה המלאה. מהמספרים שאני מכיר, לו הייתה למדינת ישראל תוכנית רכש ביטחוני מסודרת לעשור ניתן היה לחסוך 20%-30%". להיעדר תכנון מראש יש מחיר ובאמצע יולי השנה הודה צה"ל שישנו מחסור בטנקים להכשרות, לאחר שרבים מהם נפגעו בלחימה.
התשובה לשאלה היכן היה צה"ל ב-7 באוקטובר לא מתמצה בקונספציה שכסף קונה שקט, לא במשגה מודיעיני לבדו וגם לא בטעות של צה"ל בהפעלת הכוח שעמד לראשותו - היא כרוכה במידה רבה באסטרטגיית החימוש ערב המלחמה, או יותר נכון בהיעדרה. דוגמה לתכנון מראש, ניתן למצוא בכספי הסיוע הביטחוני מארה"ב שאושרו לעשור וכוללים 3.3 מיליארד דולר של סיוע ביטחוני דרך תוכנית FMF ו-500 מיליון דולר לפרויקטים משותפים של מערכות יירוט. בניגוד גמור, תקציב הביטחון ממקורותיה של מדינת ישראל ("התקציב השקלי") לשנת 2025 בלבד אושר רק בתחילת חודש נובמבר, התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) שגיבש הרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי מסתיימת השנה ואין תוכנית חדשה.
איומים אסטרטגיים נזנחו
מחדל הצטיידות נוסף שנחשף כבר הוא במסוקי קרב (מסק"רים). בשבת השחורה דווח כי רק שניים היו בכוננות, במרחק רב מהטבח שהתחולל בעוטף. צה"ל צמצם לאורך השנים את סד"כ המסק"ריפ ונותר בעשור האחרון עם שתי טייסות אפאצ'י בלבד, לאחר סגירת טייסות הקוברה. "מצב המסק"רים ממש לא טוב", אומר פרופ' אשר טישלר מאוניברסיטת תל-אביב, מי שעמד בראש הוועדה לבחינת תקציב הביטחון שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2012. "מעבר לחוסר במסוקי הקרב, מתקיימת כלכלת חימושים של טילי 'הלפייר' וכן טייסות של מטוסי קרב ומסוקי תובלה. הסיבה היא שחיל האוויר מתוקצב בחוסר של כ-20% ונמנע ממנו לרכוש או להחליף מערכות רבות".
פרופ' טישלר סבור גם כי לו היו משקיעים בכך סכום צנוע במועד, היה למדינת ישראל מענה לכטב"מים ורחפנים. "אם היו מקצים חצי מיליארד שקל לפני עשור זה היה פתור", הוא אומר. "האויב ראה וניצל את זה, כשהוא התחמש בטילי שיוט, טילים בליסטים, כטב"מים ורחפנים. הוא מזהה תורפה וימשיך לעשות זאת. המענה הוא הגדלת תקציב הביטחון והייתי מעלה אותו ל-6% עד 6.5% מהתמ"ג לחמש או שש שנים. את התקצוב צריך להוביל צה"ל בפיקוח של גוף עצמאי הכפוף לראש הממשלה". פרופ' טישלר סבור גם הוא שיש לגבש תקציב ביטחון לעשור.
התקציב שאושר ל-2025 עומד על 117 מיליארד שקלים שהם כ-6.5% מהתמ"ג, לא כולל הוצאות שתלויות בהכנסות המדינה כולל מהסיוע האמריקאי. ואולם, תקציב זה כלל לא מובטח לשנים הבאות, כשנגיד בנק ישראל ואנשי האוצר מקווים שההגדלה תהיה של 20 מיליארד שקלים, להוסיף כ-1% מהתוצר בלבד לתקציב שעמד בשנת 2022 על 4.7% מהתמ"ג. בחודש הבא אמורות להתפרסם מסקנות הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשות תא"ל (במיל') פרופ' יעקב נגל שמונתה בעקבות דרישת סמוטריץ', וישנן הערכות כי הוועדה תמליץ על העלאה משמעותית יותר של התקציב ב-1.5% מהתוצר. לכל הוצאה יש מחיר והמימון למהלך יצטרך להגיע מהעלאת מיסים, הגדלת גירעון וקיצוץ ביתר התקציבים.
"לקחו סיכונים ביטחוניים - המחסור במיירטים מורגש"
בעקבות מגבלות התקציב, פרופ' טישלר סבור כי צה"ל לקח בשנים האחרונות "סיכונים ביטחוניים עצומים". "כיום היקף הייצור במנת"ק (מנהלת תוכנית המרכבה והרק"ם) מוגבל וכשעלה הצורך בשנים האחרונות לייצר נגמש"ים חדשים זה בא על חשבון הייצור של טנקי מרכבה", הוא מסביר לגבי ההתחמשות בצבא היבשה. "צריך להגדיל את המפעל הזה ולהנהיג תכנון עשר-שנתי גם ביבשה. הציוד כולו היה מיושן מכיוון שהוא יקר. החוסר ביבשה היה לרוחב היריעה - פרטי ליבוש והתמגנות מיושנים וחלפים למנועים".
"בשבועות האחרונים אנו מרגישים את הצורך העולה במיירטים", הוא מוסיף. "לו הייתה מתחילה המלחמה ללא המכה שהנחיתו חיל האוויר והמודיעין על חיזבאללה, יכולת האש של חיזבאללה הייתה עוברת את יכולת היירוט של ישראל". פרופ' טישלר מכיר את מרבית חברי ועדת נגל והם, כמו גם אנשי מערכת הביטחון, התייעצו איתו בחודשים האחרונים.
בהחלטה כיצד לעצב את תקציב הביטחון לשנים הבאות ישנו ציר שבין התחמשות ביכולות תקיפה חדשות והצטיידות במערכות הגנה יקרות. שאלתי את פרופ' טישלר האם לדעתו הניסיון להתחמש במספר גבוה של מיירטי כיפת ברזל שעלותם כ-50 אלף דולר על מנת להתמודד עם רקטות שעלותן מאות בודדות של דולרים הייתה שגויה ושיחקה לידי אויב המנצל את הבטן הרכה של מדינת ישראל. "יעילות מערכות ההגנה לא נמדדת בעלותן למול עלות הרקטה אלה בנזק שהן מונעות והוא יכול להיות גדול לאין שיעור", הוא אומר.
מנגד, סבור דדון שעמד בראש מינהל הרכש כי חלוקת העוגה תלך כעת לכיוון של יכולות תקיפה הנדרשות להכרעה מהירה. "הנוסחה הנכונה היא לתגבר את ההרתעה שנשחקה", מסביר דדון. "צריך לפעול בתפיסה המשולה למערכת כיבוי אש 'פרה-אקשן' שבה ישנו צינור מלא מים, שממתין לשחרור אם האויב יטעה לתקוף אותנו. ההתחמשות מכוונת להכנת חבית חומר הנפץ שתתפוצץ בעת הצורך. אני מאמין שמהיום הציבור יבין שגם אם נדרש לכמה ימי קרב, שימור ההרתעה מצדיק יציאה לפעולות התקפיות".
פארסת טייסת ה-F35: "עיכוב של שנים"
במשך לפחות חודשיים באפריל ובמאי השנה, דווח כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מעכב רכש של שתי טייסות מטוסי F-15 ו-F-35 חדשות על רקע דרישתו להקמת ועדה ציבורית לבחינת תקציב הביטחון. הוא סירב לכנס את ועדת השרים לענייני הצטיידות עד שלבסוף אישר את הרכישה בחודש יוני, זאת למרות שעסקאות רכש המטוסים הללו כבר אושרו ונחתמו שנים לפני כן. "כבר ב-2017 הכסף עמד", מתאר דדון. "המתינו לחילופי הרמטכ"לים וכניסתו של אביב כוכבי לתפקיד, אחר כך היה חוסר תקציבי והצורך בהצטיידות במטוסים עלה שוב בשנת 2022. הרכש התעכב כמעט 5 שנים ואלו כיפופי ידיים פוליטיים שפוגעים בביטחון המדינה בטווח הארוך.חובה ששר אוצר ישאל שאלות, אבל פה היו שיקולים פוליטיים לאחר שהתקבלה כבר החלטה לגבי הרכש. התעשייה הצבאית האמריקאית מייצרת באופן טורי, הם נתנו לנו קדימות אך ברגע שאנחנו לא מזמינים, מדינות אחרות ויותר מזה הצרכים של צבא ארה"ב נכנסים בסלוטים האלו, לחזור לטור זה לא 'דחיפה קלה בטור במקונלד'ס בבני-ברק' זה עיכוב של שנים. רק חלקי חילוף למסוקי היסעור המזדקנים לקח לנו שנה להביא מארה"ב".
דדון מתאר כי התעשייה הצבאית הישראלית משלמת מחיר כבד על העיכוב. למרות שטעה ולא הצטייד בזמן במסוקי תקיפה, שכעת מחפש צה"ל בנרות, הצבא התעקש על החלפת צי מסוקי התובלה שמלאו להם 60 שנה. חיל האוויר התלבט אז בין סיקורסקי CH-53K לבין בואינג CH-47 צ'ינוק ובינתיים אישור הממשלה לתוכנית התעכב במשך שלוש שנים. לבסוף היא אושרה בשנת 2021. "תחילה שתי החברות הציעו לי לשלב מערכות ישראליות במסוק המתוכנן" משתף דדון. "בשל העיכוב בקבלת ההחלטה והנעת המערכת, ברגע האמת בואינג כבר אמרו שזה מאוחר לשלב את המערכות הישראליות. אומנם זכינו לייצר בערך חצי ממסוק CH-53 אבל התעשייה האווירית הישראלית הפסידה את ההזדמנות עם בואינג בשל העיכוב והם כבר הזיזו קווים למדינה בארה"ב".
פרופ' טישלר ודדון אינם שותפים לחשש מ"עשור אבוד" לכלכלה הישראלית לאחר המלחמה. הראשון מסביר זאת בכך שחלקו היחסי של תקציב הביטחון מהתמ"ג בשנה הבאה (6.5%) עדיין קטן משמעותית מבשנות ה-70 (יותר מ-30%) והשני מסביר זאת על ידי צפי לפריחת התעשייה הביטחונית. ועדיין, פרופ׳ טישלר מעריך את ההפסד למשק מהמלחמה ביותר מ-600 מיליארד שקלים בשנים הקרובות. בדקנו היכן כן ניתן לקצץ על מנת להפחית את הנטל על הכלכלה הישראלית. "כמי שמשוחרר כעת משיקולי פוליטיקה ארגונית אני יכול לומר שניתן לבדוק את מספר ימי המילואים", אומר דדון, "לראות כמה אפקטיבי וכמה הם 'בחניות כפולות', זה לטובת הצבא גם אם לא יאהב זאת וזה יפנה אותו לדרוש מהאוצר את מה שהוא באמת צריך ברכש.
"אנשי קבע ובייחוד ביבשה לא יודעים לדרוש בדיוני התקציב את מה שהם צריכים על מנת לייצר ביטחון ומפקדים בכירים למדו להתאים את עצמם מראש למסגרת התקציב", מוסיף דדון. "כיוון שאנו עם שמתגייס במלחמה ב-150%, צריך להיות ציוד בהיקף לשעת חירום במחסנים. אני מאמין גם שהפגיעה באנשי הקבע לאורך השנים הייתה טעות, כיום לא רק שהצבא קטן גם המערכת מוציאה סכומים עצומים ליועצים ומחליפי כוח אדם בשירות. כל אלו, לצד תכנון ארוך טווח יכולים לאזן בין צורכי הביטחון והכלכלה".