"אחרי שאדם מעביר שנתיים לבדו, הוא נעשה רגיש מאוד לרעש. אנשים סופר רגישים לסביבה שלהם"

העובדים במשרד עורכי הדין לבנפלד-פרלסטין משיקגו נערכים למעבר למשרד החדש בינואר. כחלק מההכנות הם נדרשים להיפטר מכל השטויות שהצטברו על השולחנות שלהם ולקחת הביתה את רכושם האישי. לא רק שחלל העבודה החדש יהיה קטן יותר (3,500 מ"ר במקום 5,000), יהיו בו גם פחות משרדים אישיים.

קווין קוריגן, סמנכ"ל התפעול של המשרד, יודע שהמהלך הזה יעורר תרעומת. "יש אנשים שיאמרו לעצמם 'עבדתי קשה בשביל המשרד שלי, טיפסתי בסולם ההיררכי. עכשיו אתם מצמצמים את השטח, ואולי אפילו לא יהיה לי משרד משלי'. זה שינוי לא קטן בשביל העובדים".

זה לא רק עניין של אגו. המשרד רוצה לעודד את העובדים לחזור למשרד במשרה חלקית, וכמו מעסיקים רבים אחרים הוא מאמץ את קונספט העבודה ההיברידית: שילוב בין עבודה מהבית לעבודה במשרד, כשבדרך כלל, ימי עבודה בבית מיועדים לעבודה אישית הדורשת ריכוז, ואילו הימים במשרד מיועדים לשיתופי פעולה, פגישות והתרועעות. לדוגמה, חברת הפרסום מקאן פתחה משרדים חדשים בסיטי בלונדון, והיא רואה בהם מרכז ל"יצירתיות, שיתוף פעולה וחיבורים בין אנשים". המשרדים האלה כוללים גם חדרים לעבודה בקבוצות, חדרים לפּיצ'ים של רעיונות ואזורים יצירתיים, מסבירה לוסי דיינקורט-הארווי, מנהלת התפעול של הבניין.

עם זאת, היא מוסיפה שגם בחלל העבודה החדש הזה יהיו אזורים שקטים. הסיבה לכך היא שלא תמיד קל לחלק את ימי העבודה בין עבודה אישית ועבודה שיתופית, אז המשרד חייב להכיל גם חדרים פרטיים ושקטים. בכל אופן, יש אנשים שבשבילם המשרד הוא מפלט מהסחות הדעת שבבית – עובדים עם ילדים קטנים או כאלה שגרים עם בני משפחה קשישים, או עם שותפים או בדירות קטנות. קריסטין סֶרוּטי, מעצבת בכירה ב־Nelson Worldwide, מוסיפה: "אי אפשר להכליל. הרבה אנשים זקוקים למשרד בשביל עבודה אישית".

ה-Flowspace Pod של מיקרוסופט. אפשרות להתרכז בסביבה רועשת

קוריגן אומר שלבנפלד-פרלסטין עדיין תספק משרדים לעובדיה, אף שהרוב המכריע לא יהיו מוקצים לאדם מסוים. הרעיון הוא שכל העובדים – ממנהלים אדמיניסטרטיביים ועד לעורכי הדין – יוכלו להיכנס אליהם בשביל קצת שקט וריכוז בין פגישות, הכשרות והדרכות.

בכך מתכתב קוריגן עם צורך חדש של עולם העבודה: אחרי שנתיים של סגרים ועבודה מהבית, עובדי צווארון לבן רבים מתקשים יותר ויותר להתרכז באופן ספייס. ג'רמי מאיירסון, פרופסור אמריטוס בקולג' המלכותי לאמנות, ואחד ממחברי הספר Unworking: The Reinvention of the Modern Office, מסביר: "אחרי שאדם העביר שנתיים לבדו, הוא נעשה רגיש מאוד לרעש. מה שאנחנו שומעים ממחלקות משאבי האנוש הוא שאנשים סופר רגישים לסביבה שלהם".

יתרה מזו, בגלל העלייה בהיקף שיחות הזוּם, יותר אנשים עורכים פגישות מסיחות־דעת מהעמדה שלהם במקום ללכת לחדר מרוחק ושקט. קוריגן מלבנפלד-פרלסטין אומר שהם הקדישו תשומת לב רבה לאקוסטיקה במשרד החדש. אבל יש אנשים שלא תהיה ברירה אלא לעודד אותם לסגור את דלת משרדם ולהשתמש באוזניות במקום לערוך שיחות וידאו ברמקול. "אפשר לבנות תשתית מתאימה, אבל צריך לעודד אנשים להשתמש בה.

לפי מועצת המשרדים הבריטית, ב־2001 היה משרדים בבריטניה כשולחן אחד ל־15 מ"ר בממוצע, ואילו ב־2018 הצטמק הנתון הזה ל־9.6 מ"ר

"אקוסטיקה היא אחד האתגרים הגדול ביותר, אומר מארק קוֹואל, נשיא מועצת המשרדים הבריטית. "רעש ורוד" הופך לאפשרות יותר ויותר פופולרית להתמודדות עם רעשי רקע – למעשה, הוא עצמו משתמש בה במקום העבודה שלו, משרד אדריכלים. הוא מגדיר את הרעש הוורוד כ"ערבוביה מלאכותית של תדרים שממסכת את מה שאפשר לשמוע [וכן] מתאימה את עצמה למספר האנשים בחלל".

זה לא סתם עניין של רגישות מופרזת בעקבות המגפה. עוד לפני הסגרים סבלו העובדים מדוחק בחללי האופן ספייס. לפי מועצת המשרדים הבריטית, ב־2001 היה משרדים בבריטניה כשולחן אחד ל־15 מ"ר בממוצע, ואילו ב־2018 הצטמק הנתון הזה ל־9.6 מ"ר.

בתגובה לאילוצי הזום ולרגישות הנובעת מהמגפה, מעצבים ומעסיקים שונים יוצרים כעת אזורים שקטים הרחק מהמולת האופן ספייס. בחברת חללי העבודה WeWork, מנהלת העיצוב הגלובלית אֶבּי וַייזקארבֶר אומרת שהם יספקו שני סוגי חללים שקטים: אזורי פופ־אין יהיו זמינים למשתמשים זמניים שקופצים ליום או לשעה. ובשביל המשתמשים הארגוניים יהיו חללים פרטיים ייעודיים, עם משרדים פנימיים, חדרי ישיבות, לאונג'ים ומטבחים.

"אמנם אנחנו לא נוהגים לקשר בין עבודה שיתופית לפרטיוּת, אבל עוד ועוד ארגונים מזדרזים כעת לצמצם את טביעת הרגל הנדל"נית שלהם – בייחוד בתחומים כמו עריכת דין, שירותי בריאות, שירותים פיננסיים ושירותי מידע, שדורשים גם חללים פורמליים ופרטיים – ואנחנו רואים שהצורך הזה הולך וגובר", אומרת וייזקארבר.

שימו לב, לא מדובר בתחיית הקיובּיקל, שאותו יצר בשנות השישים רוברט פְּרוֹפּסְט מחברת העיצוב הרמן מילר. בספרו Cubed: The Secret History of the Workplace כותב ניקיל סילבה שהקיוביקל נועד להיות חלל עבודה אישי גמיש שמספק לעובדים פרטיות, להבדיל משורות השולחנות הכבדים שהיו מקובלות לפני כן, ושהוא הפך עד מהרה לסמל של "פועלי" הצווארון הלבן המנוכרים. דאגלס קופלנד, בספרו Generation X (משנת 1991), מתאר את הקיוביקלים כ"מכלאה לפיטום עגלים: עמדות עבודה משרדיות קטנות וצפופות שבנויות ממחיצות מתפרקות מרופדות ומאוכלסות בעובדים זוטרים. הקיוביקלס (מלשון cube, "קוביה"; המתרגם) נקראו על שם תאי ההמתנה לשחיטה ששימשו את תעשיית הבקר".

לא הקיוביקלס מתפשטים כעת במשרדים, אלא חדרי טלפון, חללים לעבודה בקבוצות קטנות ומשרדים שעובדים יכולים לחלוק או להיכנס אליהם לפי צורך

פרופסט עצמו עבר התפכחות בכל הקשור לדימוי הפומבי של הקיוביקלס. מספרים כי בשנת 2000 אמר: "לא כל הארגונים הם נבונים ופרוגרסיביים... רבים מהם מנוהלים על ידי אנשים חסרי רגישות. הם מייצרים קיוביקלים פצפונים ודוחסים לתוכם את העובדים. המקומות האלה הם מחילות שוממות".

ולכן לא הקיוביקלס מתפשטים כעת במשרדים, אלא חדרי טלפון, חללים לעבודה בקבוצות קטנות ומשרדים שעובדים יכולים לחלוק או להיכנס אליהם לפי צורך. מיקרוסופט, למשל, יצרה לאחרונה אבטיפוס חדש של ה־Flowspace Pod, תא מעטפת מחופה בבד לעבודה אישית.

בחברת הטכנולוגיה Cisco, שמגדירה את משרדיה בעולם שאחרי המגפה כ"מרכזי שיתוף פעולה", צופים שהעובדים ישתמשו באזורים שונים לפי הדרישות המשתנות של עבודתם לאורך היום, כולל חדרי huddle (לעבודה משותפת של שלושה אנשים) או חדרים שקטים (לאדם אחד או שניים). בוב סיסֶרוֹ, ראש תחום הבנייה החכמה ב־Cisco, מדגיש: "כשבנינו מחדש את החלל [במהלך המגפה] היינו רגישים מאוד לאקוסטיקה". זה אומר שהם יצרו קירות שעולים מהרצפה עד לתקרה ומשקופים אטומים לדלתות שמונעים זליגת רעשים. "אנחנו מודדים רעשי רקע בכל מקום". הם אפילו מסננים "את התינוק הבוכה, הכלב הנובח, את מפוח העלים בבית: אנחנו מסננים את הרעשים האלה בשביל האנשים שעובדים מרחוק כדי שנוכל לנהל פגישות פרודוקטיביות".

"אנחנו מסננים את התינוק הבוכה, הכלב הנובח, את מפוח העלים בבית: אנחנו מסננים את הרעשים האלה בשביל האנשים שעובדים מרחוק כדי שנוכל לנהל פגישות פרודוקטיביות"

ג'נט פּוֹג מקלורין, ראשת תחום פרקטיקות המחקר במקום העבודה בחברת העיצוב Gensler, מזהה ביקוש הולך וגובר לספריות במקום העבודה, שמטרתן "ליצור אזורים שקטים ונטולי טכנולוגיה, כמו הקרון השקט ברכבת. אפשר להחליט שבספרייה אסור לדבר, או להשתמש בטכנולוגיה. תהיה בה תאורה עמומה יותר. העובדים יוכלו להוריד שם הילוך לאחר ישיבה ולעבור לעבודה אישית בריכוז גבוה".

אבל כמו דברים רבים במקום העבודה, חדרים כאלה זקוקים לעידוד מלמעלה. אן-לוֹר פאיארד, בעלת הקתדרה לחדשנות חברתית בבית הספר נובה למנהל עסקים וכלכלה, מספרת על חברה שעשתה עניין גדול מהספרייה שהקימה, אבל לא הצליחה להבין מדוע העובדים לא משתמשים בה. "התחלנו לדבר עם עובדים ולשאול, והם אמרו: 'אנחנו חברת חדשנות, אנחנו חייבים להיות יחד, להיות באנרגיה גבוהה. זה לא נראה טוב כשאנחנו מבלים שם יותר מדי זמן'". מתברר שגם ההנהלה הבכירה לא השתמשה בחדר אף פעם.

פאיארד חושבת שיש בעיה של היעדר דמיון עיצובי. בפגישה שהשתתפה בה לאחרונה, דיכא אותה לשמוע על חברה שמתכננת להתקין תאי טלפון כחללים פרטיים. "תארו לכם שמשרד העתיד יהיה כולו ספות ותאי טלפון. ואו, זה לא החזון היצירתי שהיה לנו".