האם רשות מקומית, שמתנערת פעם אחר פעם מאחריותה כלפי נזקים שנגרמים בשטחה וברשלנותה, תוך שהיא מאלצת את הנפגעים לעבור מסלול מכשולים מייסר בדרך לקבלת הפיצוי, צריכה להיענש בחומרה, באמצעות חיובה בתשלום סכום שמשקף את סלידתה של החברה מהתנהלותה המקפחת?
המציאות מלמדת כי לא אחת, דוחות רשויות מקומיות פניות לפיצוי של תושבים שניזקו בשטחם בשל מעשה או מחדל רשלני מצידן, אך במקום להכות על חטא ולהחיש את מהלך הטיפול והתשלום, הן עושות כל שאל ידן בשביל להתיש את הנפגע ולהעבירו בתוך מדור גהינום בירוקרטי, והכל בכסות של טיפול בפנייתו, על מנת לדחות כעבור זמן רב את בקשתו ולאלצו לקבל את יומו בבית המשפט. קשה להאמין כי מדובר על טעות בשוגג, אלא על דפוס התנהלות מקפח ורווח מאוד. כך לדוגמא, רק לאחרונה נאלץ תושב מבוגר בן 80 שהחליק על מדרכה מוגבהת, לעבור מסכת טרטורים מול פקידי הרשות המקומית ולבסוף, להישלח לחפש את יומו בבית המשפט ולקבל את הפיצוי בעוד מספר שנים. האם יחייה די זמן על מנת לקבלו? לא ברור. נטל ההוכחה במקרה הזה, הורם היטב, ומכלול ראיות מצביעות על רשלנותה, אך כאמור, היא בשלה.
התנהלות זו, שנדמה כי הפכה לשיטה בקרב חלק מהרשויות בישראל, ראויה לגינוי, היות והיא עומדת בסתירה מובנת לקול המוסר הבסיסי, שגורס כי אין מקום במדינה מתוקנת לניצול כוחה של הרשות אל מול התושב החלש.
לאור הכשל המוסרי שכרוך בהתנהגות זו, ובשל ההכרח להרתיען לבל ישובו לפעול כך, נדמה כי אין ברירה, אלא להשתמש בסעד שעומד לרשות בית המשפט, בדמות פיצוי עונשי. עד כה, פסקו בתי המשפט פיצוי זה במשורה, אך לאור התנהלותן, שעומדת בהלימה לתנאי הסף שקבע בית המשפט להכלת דוקטרינת פיצוי זה, הגיעה העת ללמדן לקח בל יישכח
בבסיס דוקטרינת הפיצוי העונשי עומד הרציונל כי במקרים מסוימים, בהם התנהלות המזיק מפרה באופן בוטה אמות מידה מוסריות, אין מקום רק לאלצו לשלם פיצוי שמשקף את גובה הנזק שגרם, אלא יש מקום להענישו ולהתריעו מפני התנהגות דומה בעתיד. מדובר למעשה על סטיה מהותית מתכלית דיני הנזיקין שקובעים כי יש להשיב את מצבו של הניזוק לכפי שהיה טרום הנזק, היות ולמעשה, בית המשפט נדרש לפסוק סכום שהינו מעבר לנזק הממשי הנגרם. מטבע אופיו הענישתי של סעד זה, שנמצא על קו התפר שבין המשפטי האזרחי והפלילי, הוא מעורר מחלוקת עזה, ונתפס " "כיצור-כלאיים אנכרוניסטי, המטשטש את קו הגבול שבין המשפט האזרחי לבין המשפט הפלילי, והמערער את ההרמוניה והקוהרנטיות של המשפט". מנגד, מצדדי גישת הפיצויים העונשיים, ואנוכי בכללם, סבורים כי במקרים בהם התנהגותו של המזיק נתפסת כשערורייתית ומעוררת סלידה, שאינה מקרה פרטי, אלא מתרחשת פעם אחר פעם, יש מקום להגביר את הצורך להרתיע מפניה, באמצעות סעד משלים למשפט הפלילי והציבורי, הניתן באמצעות המשפט הפרטי – אזרחי.
במבחנים שמוכלים על החלת הדוקטרינה, נקבע בין היתר כי אין די בהתנהגות פסולה של הנתבע אלא נדרשת התנהגות המשקפת חריגה בוטה וחריפה מכל סטנדרט סביר, מוסרי או חברתי, כאשר הציר המרכזי של התנהגות כזו הוא מודעות. וכך, רשות מקומית שדוחה פניה של תושב שניזוק בשל מהמורה במדרכה, למרות שקיים תיעוד ברור שמצביע במובהק על רשלנותה ועל אמיתות הדרישה, מהווה פעולה שעולה לכדי חוסר תום לב קיצוני. מבחן נוסף הוא חומרת הכוונה שעומדת מאחורי ההתנהלות. דחיית הפנייה בנסיבות כאלו, מהוה כוונת זדון מובהקת, תוך עצימת עיניים, אדישות וקלות דעת למצבו וחולשתו של הנפגע. גם רכיב הפזיזות שכרוך בהתנהלותן, שעולה לכדי זלזול, ממצק את עילת חיובן בפיצוי עונשי.
כמו כן, העמדה המצדדת בדוקטרינה זו, גורסת כי יש מקום להחילה, גם בנסיבות של ניצול יחסי כוחות לא שוויוניים, למשל בין תאגיד מאורגן ומקצועי, לבין ציבור לא מאורגן ולא מקצועי, כל שכן שמדובר על רצסיביות של המזיק והן בשל הגברת הסיכוי שזה יימלט מאחריות באשר לעוולה שביצע. נכון להיום, בתי המשפט בישראל, נוקטים ביד רכה, יש שיגידו חומלת, כלפי השיטה בה נוקטות חלק מהרשויות המקומיות. במקרה הטוב, יושת עליהן חובת פיצוי בגין כאב וסבל, אך זו חסרה את הממד התודעתי וההרתעתי שכרוך בהטלת פיצוי עונשי. נוסף על האמור, במסגרת המבחנים, יטיל בית המשפט פיצוי זה, גם במצב בו הדבר ימנע מצב בו התנהגות מעוולת רווחיות יותר מהתנהגות חוקית, ובמצבים בהם רוצים ליצור הרתעה מוחלטת. אין ספק כי התנהגות הרשויות, בעודן מותירות בכיסן את הכספים אותם צריכות לשלם לניזוקים, למשך זמן רב, מהווה פעולה שנושאת בצידה רווח.
מאת עו"ד אסף ורשה (יו"ר (משותף) של פורום הנזיקין בלשכת עורכי הדין ויו"ר (משותף) של פורום בתי המשפט בלשכת עורכי הדין