חקירה משטרתית נפתחת. ימים טרופים בצל חשדות. מאבק מתמשך בדרך ל"הוכחת החפות". חודשים ארוכים של המתנה - ולבסוף ההודעה המיוחלת: החקירה הסתיימה והתיק נסגר. אלא שלעתים סוף זה הוא רק תחילתו של סיפור חדש.
הרשות החוקרת "מדברת" בשפת הרישום כאשר היא בוחרת את עילת הסגירה. כל עילה מעילות סגירת תיק החקירה נושאת משמעות שונה בתכלית בעיני הגופים המורשים לבחון את המרשם. ולאותו רישום יהיו השלכות, לפעמים גם מרחיקות לכת, על הגורל המקצועי של רבים, בעיקר (אך לא רק) ביחס למי שעובדים עם או אל מול גופי הביטחון או בכירים בשירות המדינה.
העובדה שהתביעה או הפרקליטות מקבלות החלטה מנהלית ביחס לעילת הסגירה של התיק אינה מובנת מאליה. היא מעמידה לא פעם חשודים במצב מתסכל ואבסורדי, כפי שניסחה זאת אחת משופטות בית המשפט העליון: "דווקא מי שלא הועמד לדין פלילי מצוי בלא יכולת לטהר את שמו ונושא חטוטרת על גבו… הדבר מחריף במציאות של ימינו, שבה ההד התקשורתי שלו זוכות חקירות משטרתיות עז ונרחב במיוחד".
אז מה קורה מאחורי הקלעים של ההחלטה שנראית כה פשוטה במבט ראשון? מהן עילות הסגירה ומה בדיוק משמען? מה אפשר לעשות כדי לשנותן? ננסה ברשימה זו לעמוד בקצרה על הסוגיות.
עילות הסגירה האפשריות
בסעיפים 59 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי נקובות שלוש עילות סגירה לתיק שנפתח: חוסר אשמה, חוסר ראיות ו"נסיבות העניין בכללותן" לא מצדיקות ניהול הליך משפטי. כמו כן יש לציין גם סגירה של תיק במסגרת הסדר מותנה שיש גם לה משמעות רישומית. אלו הן העילות הבסיסיות שבחוק, אך בפועל, בפקודות ובנהלי המשטרה, מופיעות חמש עילות סגירה נוספות (עבריין לא נודע; מות החשוד או הנאשם; התיישנות העבירה; החשוד או הנאשם אינו בר עונשין (מטעמים של גיל או של בריאות הנפש); או רשות אחרת מוסמכת לחקור). בחלק מהמקרים, הסגירה תיעשה במגרש המשטרתי ובחלק מן המקרים הפרקליט המטפל הוא שיורה על סגירת התיק.
טיבן של עילות הסגירה
נעמוד בקצרה על מהותן של כל אחת מעילות הסגירה, מן ה"כבד" אל ה"קל":
כאשר תיק נסגר בהסדר מותנה - המשמעות היא הודאה מלאה של החשוד ונטילת אחריות מצידו, "בתמורה" לגניזת המשמעויות הפליליות המעשיות של האשמה. במקרה כזה, התיק הסגור יופיע ברישום תחת כותרת זו.
כאשר תיק נסגר בעילה המכונה בלשון הציבור חוסר עניין לציבור ("מכלול נסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה") ,המשמעות היא שיש לכאורה בסיס ראייתי להוכחה של האשמה אלא שחומרת המקרה או שנסיבותיו הכוללות אינן מצדיקות בעיני הרשות נקיטת הליך הפלילי.
כאשר מתקבלת החלטה על סגירת תיק מחוסר ראיות, המשמעות היא שהחשד כלפי הנחקר לא הוזם ובעיני הרשות אין לקבוע שלא היו דברים בגו. כאשר נבחרת עילת סגירה זו, היחידה החוקרת או התובעת למעשה "אומרת", כי היא סבורה שדבקה אשמה בנחקר, אך לא ניתן להוכיח זאת ברף הדרוש למשפט פלילי בשל חוסר ראייתי. אמנם, במקרה זה הבהירות בקשר ל"אשמת" הנחקר פחותה מאשר במקרה הקודם, אך היא עדיין קיימת. הנחיית פרקליט המדינה בעניין קובע כי: "העיגון הראייתי להכרעה זו הינו מבחן הראיה המנהלית. היינו, כדי שעילת הסגירה תהיה 'חוסר בראיות מספיקות' הראיות שבתיק צריכות להיות כאלה שאדם סביר היה סומך עליהן כדי לקבוע שהחשד עדיין קיים ועומד."
כאשר תיק נסגר מחוסר אשמה המשמעות היא שהרשות סבורה שגם אם כל הראיות שנאספו נכונות, אין בהן כדי לגלם עבירה. משכך, החוק מורה כי במקרה זה - וזה המקרה היחיד - הרישום יימחק גם מן התיעוד המשטרתית הפנימי. כך מנחה גם הנחיית פרקליט המדינה הנזכרת: "סגירת התיק בעילה של 'היעדר אשמה' במקום בעילה של 'חוסר ראיות' נועדה למנוע מראית עין, שלפיה יש ספק בחפותו של האדם שנחשד באותו עניין, דבר העשוי לגרום לו עוול מיותר".
לצד אלה נזכיר את עילת הסגירה "עבריין לא נודע" המהווה עילת סגירה ארעית בלבד. התיק "ייסגר" בעילה זו כאשר מתלונן העלה סברה בלבד לגבי זהות מבצע העבירה, וכשהראייה היחידה היא, למשל, הימצאותו של החשוד דובר שקר בפוליגרף (פירוט ניתן למצוא בנהלי אח"מ 300.01.152). עילה זו מזכירה במהותה את העילות הקודמות וההבדלים ביניהן דקים.
כיצד על נחקר לנהוג כשהוא סבור שעילת הסגירה שנבחרה עושה לו עוול? כאשר לא התקיים הליך פלילי היכולת שלו לעמוד על חפותו מוגבלת. משכך קבע המחוקק מנגנון שמאפשר להשיג על ההחלטה לסגור את התיק מעילה מסוימת.
שינוי עילת הסגירה
ההשגה על עילת הסגירה משקפת למעשה מעין "מאבק" בין שני כוחות. מצד אחד, "חזקת החפות מטילה על המדינה את הנטל להצדיק את הפגיעה בזכויות היסוד הנגרמת כתוצאה מהרשעתם וענישתם של נאשמים) "בש"פ 4206/16 מדינת ישראל נ' טחימר). כאשר נקבע לא אחת כי "חזקת החפות היא עקרון יסוד שמטרתה להבטיח כי הפרט הנאשם לא יישא לשווא בפגיעה הקשה בזכויותיו - בחירותו, בקניינו, בשמו הטוב - הנגזרת מהרשעה בפלילים, כל עוד לא הוכחה אשמתו" (בג"ץ 4921/13 אומ"ץ נ' ראש עיריית רמת השרון).
מצד שני, הכלל בנוגע להחלטות מנהליות הוא שאין להתערב בשיקול הדעת של הרשות אלא אם מדובר בחריגה קיצונית משיקול הדעת הראוי. נוסיף לכך את העובדה שנהלי המשטרה עצמם (בפקודת מטא"ר 14.0101) מתווים מבחן גמיש להכרעה בין שתי עילות הסגירה: "מייצרים" סולם ראיות מ-1 עד ל-10, וככל שהראיות בתיק זוכות לדירוג 2 או פחות התיק ייסגר מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. ככל שהראיות בתיק עולות על דירוג 2 - התיק ייסגר מחוסר ראיות. ניכר מדובר במבחן עמום וכוללני.
דווקא הקושי שבמבחן יכול להיות נקודת אור לתקיפה מנהלית של עילת הסגירה. הצגת התמונה הראייתית ו"הנמכה" מושכלת שלה יכולות לעמוד לזכות הנחקר. כפי שנקבע בהנחיות פרקליט המדינה הנזכרות, בעת שקילת הסגירה יש להתחקות בהשאלה אחר ההליך השיפוטי וככל שהתוצאה המתבקשת היא זיכוי, יש להורות על סגירת התיק; היינו, עילת הסגירה - בהתאם לעוצמת הזיכוי.
חוק סדר הדין הפלילי מאפשר לחשוד לפנות בבקשה לשנות את עילת הסגירה. החוק לא מגביל את תקופת הזמן שבה ניתן לעשות זאת והדין מחייב למסור לחשוד העתק מחומר החקירה לשם לימוד והשגה. בפועל אפשר גם לערור על ההחלטה. בבקשה ובערר נכון לפרט את המשמעויות ה"נכונות" של התשתית הראייתית שנאספה ומדוע עילת הסגירה שהוצמדה לתיק שגויה ומסבה נזק משמעותי לחייו של החשוד. חשוב במקרים המתאימים למצות את הזכות לטעון באופן המלא כנגד עילת סגירה פוגענית כדי להביא לסגירה "אמיתית" של התיק.