מונסקין מאיטליה, אוליביה רודריגו מארצות הברית, דה קיד לארוי מאוסטרליה וגלי גבעון מישראל. יותר ויותר אמנים צעירים מבטאים היום את הכעס שלהם דרך המוזיקה, באופן טבעי זה הולך יד ביד עם גיטרות חשמליות ורוק. אם הדור שלפניהם התחבר יותר להיפ הופ ולחגוג את החיים, אלה הנוכחים כועסים על החיים, רגישים. קל לחשוב שמדובר בדברים שפשוט קורים בתעשיית מוזיקה שמנוהלת על ידי תאגידים ועכשיו החליטו שהרוק יחזור לקדמת הבמה או כי יש מעגליות בתרבות, אבל מבחינת גבעון - מדובר במשהו עמוק יותר.
זה איזשהו זעם שאת חולקת עם לא מעט אמנים.
"זה רגש אוניברסלי, לגמרי, אני מניחה שיש המון המון טריגרים. אני לא יודעת אם זה היה מתפרץ אם לא הייתה קורונה. זה ממש אפקט פרפר אחד גדול. רואים למשל כשאוסרים על הפלות בארצות הברית, הזעם שביטאו כלפי בעולם היה הרבה יותר מסיבי ממה שדמיינתי. זה שימח אותי, אני מרגישה שיש איזה התפרצות מסוימת. זה בדיוק הרוק הזה, נגד הדיכוי". 
גבעון גדלה במושב ליד כפר סבא ובגיל תשע עברה עם המשפחה לשיכון דן בצפון תל אביב. היא התחילה ללמוד לנגן על גיטרה בערך באותה תקופה, אבל המוזיקה בעבעה בה כבר לפני: "אני חושבת שבגיל שש חרטתי כזה על השער של הבית במושב 'אני אהיה זמרת'. ההורים שלי בכלל לא יודעים מאיפה הבאתי את זה. היה פער מסוים בין התרבות שהרגשתי חלק ממנה לבין התרבות שחייתי מסביבה. בכל המובנים, אם זה בגדים או מוזיקה".
איזו תרבות?
"באתי מהרוק והגראנג'. הייתה לי את חבורת הבנים וזה הרגיש לי שזה משהו שנורא שלי. מסביב המוזיקה ששמעו הייתה יותר פופית, שיש לי גם את זה - שמעתי הרבה בריטני... אנסטסיה. לנה דל ריי הליריקינית הגדולה ביותר בעולם, גאונת על. מאוד אוהבת פופ, אבל הצד שני שלי קצת יותר מחוספס. לא היה עוד מזה שם. ככל שהתיכון התקדם מצאתי יותר ויותר חברים שזה החיים שלהם. היום אני גרה בשכונת לבונטין, אז זה פחות 'שונה'".
מה מושך בגראנג' נערה צעירה מצפון תל אביב?
"יש איזשהי גרביטציה שאני לא יודעת להסביר, כאילו משהו מאוד מאוד עמוק. זה הבית שלי, זה ה-DNA שלי, המשיכה שלי לכל העולם האפל, בלי קשר למוזיקה, הלבוש והכל - מורבידיים. ויש את ההזדהות הנורמטיבית עם המוזיקה, כשקוראים מילים של שיר מסוים ומרגישים שזה מתאר אותך, מתקשר אלייך".
היו לך חרדות או דכאונות בתור ילדה?
"המון, עד היום. יש לי הורים מדהימים שמאוד מרגישים אותי, הם תמיד היו שם והרבה פעמים אפילו לא הייתי צריכה להגיד, זה היה מאוד ברור. אני מסתובבת עם החרדות בגאווה, זה שלי וחשוב לי לדבר על זה, אם שואלים".
החזות די מתקשרת את זה.
"אני מקווה, זה חלק מזה. בסוף נורא קשה לדבר על להיות אדם כל כך רגיש וכל כך חשוף כל הזמן, וכזו פקעת רגש, חרדתית. למה אני בוחרת להיראות כמו שאני נראית? כי ככה אני מרגישה - זה לא שאני מרגישה כמו שאני מתלבשת, הפוך. השיער שלי ורוד כי אני מרגישה ככה, זה עוזר לי להימנע מלהסביר את עצמי יותר. כשאני אלך ברחוב עם שיער ורוד, תכשיטים מסוימים ובגדים שחורים, יש בזה משהו זה עוזר להבין מי אני ואיך אני מרגישה".
את הרגישות, הכישרון וייחודיות זיהו ביוניברסל מיוזיק ישראל לפני יותר משנה וחצי והיא הפכה לאחת ההחתמות הראשונות של הסניף בארץ מטעם תאגיד הענק. היום היא כבר עם שלושה סינגלים בחוץ פלוס רצועת בי סייד, כמו בימים היפים של הרוק. באנגלית, כמובן. "הייתי מעלה תוכן לאינסטגרם, הרבה קאברים ללהקות שאני אוהבת. רדיוהד, ארקטיק מאנקיז, טול - ועמי (ניר) מצא אותי, המנהל שלי היקר".
ניר, שלא הבין מה הקשר בין ילידת שנתון 1999 ללהקת פרוגרסיב רוק ומטאל, יצר איתה מיד קשר. "הוא אמר לי את אוהבת טול, אני חייב להיפגש איתך. נפגשנו והוא שאל אותי כל מיני שאלות, איכשהו זה התלבש בול על מה שהוא גדל ואוהב. הוא הופתע מאוד, הסברתי לו שיש קהל לא מבוטל של בנות ובנים בגילי שאוהבים את המוזיקה הזו, הוא אמר שהוא לא יודע מה לעשות עם זה אבל הוא ימצא מה". חודשיים לאחר מכן יוניברסל הוקמה בארץ, גבעון הוזמנה לישיבה שהיא מתארת כמאוד חלקה: "התחלנו לעבוד אפילו לפני החתימה". 
לטובת תהליך העבודה, ביוניברסל דאגו להפגיש את גבעון עם מפיקים וכותבים לא ישראליים. אחת מהן היא סולי (שרה סולביי) שעבדה עם ביבי רקסה, גייל וג'ייסון דרולו. "סולי היא כמו מחולל שירים, אבל עם רגש. זה לא היטמייקרית, העבודה איתה זה כמו סשן פסיכולוגי. היא פשוט פתחה איתי שיחות באולפן ותוך כדי שאני מדברת היא רוקמת טקסטים שאחר כך אני לשה אותם ומשנה אותם איתה. זה היה מאוד מיוחד, כי זה לא שישבנו ואמרנו מה נכתוב. היא שואלת מה שלומך? איך את מרגישה? מה היה אתמול? מה היה לפני שנה? זו גישה טובה. כשאני יושבת וכותבת טקסטים אני שואלת את עצמי מה אני מרגישה שלא כל כך מדברים עליו. מה מעניין אותי או מציק לי, יש המון שירים עם רגשות יפהפיים בעולם, וגם לי יש שירים כאלה, אבל זה פחות בנפש שלי".
איך החרדות מסתדרות עם תעשיית המוזיקה? תחום מלחיץ.
"לפעמים זה לא מסתדר. הרבה יותר קל להוציא שיר ולדעת שיהיו תגובות. אני מרגישה שאין דבר שיכולים להגיד לי שלא אמרתי כבר לעצמי - הרבה פעמים כשאומרים לי דברים קשים, אז בתוכי אני 'כן, כבר אמרתי את זה בסשן', 'אמרתי את זה לעצמי בבית', 'אמרתי את זה בדרך לפה'. אז זו מן השלמה עם החוסר שלמות שלי, בזה אני מתורגלת".
כש-Show Me Love סינגל הבכורה שלה יצא, הוא זכה לסיקור במגזין התרבות הבריטי הנחשב, וונדרלנד: "גלי גבעון מגישה רצועה קסומה שמציגה לנו בצורה מושלמת את הסאונד הרענן והחלקלק שלה. היא מעוררת חיים בסאונד יחד עם הקליפ, ומאתגרת את מוסכמות החיים. גבעון מודיעה לנו באמצעות ההופעה שלה שהיא לא אחת שמשחקת לפי הכללים". המקרה הזה הוא דוגמה קלאסית לדרך שבה היא מתמודדת עם החרדות שלה: "הייתי ברעידות. הייתי צריכה לעשות שייר לסטורי וממש לא הצלחתי. ואז יש עוד סינגל והתחושה כבר מוכרת, והחרדה קצת יורדת". השבוע ניגנו את Better בתוכנית להיטי העתיד של ה-BBC, פעמיים. אפשר לנחש שהפעם היד רעדה פחות לפני ששיתפה בגאווה באינסטגרם שלה.
למרות הלייבל שמאחוריה, העבודה מול סוכנים אמריקאים והאופציה להתפוצצות מסביב לעולם, גבעון נכנסה לסיטואציה ממקום נקי, אולי אפילו תמים של אמן והמוזיקה שלו. "אני מגיעה בלי ציפיות בכלל. לא מספרים, האזנות, מסות או תשומת לב, מבפנים אין לי את זה אין לי, אני רק מדמיינת שאני שרה עוד וכותבת עוד ומנגנת מול עוד אנשים. החלום הוא להופיע. אין לי אספירציה של גראמי וכאלה, הלוואי והיה. אני מרגישה מאוד פרטית ולא נמשכת לזה. אני פשוט חייבת לעשות את זה. גם אם הייתי רוצה אני לא מצליחה לכבות את זה". 
ומה תסריט האימים?
"שהחרדה תגבור עלי ואשתתק. זה תסריט אימים שאני מתמודדת איתו כל יום ולא רק בסיטואציות של במה. זה יכול לקרות לפני סשן, פגישה או טיסה. זה מתיש".
למזלה, יכול להיות שאנחנו נמצאים בנקודת הזמן הטובה ביותר בהיסטוריה להיות אמן עם חרדות. ככל הנראה כתוצאה נלווית של מגפת הקורונה, אנחנו שומעים בלי הפסקה על כוכבים שמרשים לעצמם להגיד לקהל ובעיקר לחברות התקליטים, שבסוף מסתכלות על שורת הרווח: "מצטער, אני לא בטוב. לא תהיה הופעה". ג'סטין ביבר, שון מנדס, דוג'ה קאט ועוד.
"פעם הייתה פחות סלחנות כלפי זה. זה היה תתמודדו, יש מחיר להצלחה", היא מספרת, "היום יש לזה מקום וככל שיהיה לזה יותר מקום זה יקרה פחות, כי רוב החרדה היא שלא יבינו את החרדה שלי, שלא יכבדו את החרדה שלי. אם מראש אני באה למקום שאני יודעת שיסלחו לי כי רואים שאני פועלת מתוך זה, כבר היא יכולה להימנע ברובה ולכן אני כל כך פתוחה לגבי זה. מעטים האנשים שיזלזלו בי אחרי שאני אדבר על זה, ומעטים האנשים שיבקרו אותי. ככל שעולים ברמות עם חו"ל וסוכנים, ככל שזה מתרחק ממני - הם מרגישים בנוח להפעיל לחץ והלחצים מאוד אדירים, אבל מיטל (שבח, מנהלת ה-A&R ביוניברסל מיוזיק ישראל) ועמי מאוד עוטפים. בדרך כלל לייבל זו מערכת עצומה, כל אמן אייליסט בחו"ל מתמודד מול תאגיד".
עברו חמש שנים מאז שגבעון השתתפה ב"אביב או אייל" ואין ספק שהיא אדם שונה מאותה נערה בת 17, אבל בסוף מדובר באותו בסיס. היא הגדירה את עצמה כ"ילדת אור הירח" ואמרה שהניינטיז הייתה תקופת המיסוד של הדיכאון. "המסביב השתנה לחלוטין. אני עדיין מאוד כועסת, נסערת. אז, הייתי פחות מגובשת אבל חשבתי שאני יותר מגובשת. מכל הבחינות: מוזיקה, חברים, מערכות יחסים. מה שאני מבינה היום זה שיש לי הרבה יותר שאלות מאז והרבה פחות תשובות מאז". 
בדיעבד, את מתחרטת שהשתתפת?
"ללא קשר אליהם (אביב גפן ואייל גולן), זו לא הייתה חוויה חיובית. זו אני, אני לא מתאימה לפלטפורמות האלה, ללחץ הזה. למה שזה דורש. לא הייתי בכלל ווקליסטית טובה מספיק בשביל לעמוד בין כל הווקלסטים המדהימים".
כשאת רואה את אליאב זוהר שהשתתף בתוכנית והיום זוכה ב"הכוכב הבא", זה לא מדגדג?
"לא מדגדג בשום צורה כי לי זה לא מתאים, וניסיתי. אני מעריצה אותם על זה שהם מצליחים להיות כאלה מדהימים, להישאר דומים לעצמם. נופיה הייתה חברה ממש טובה שלי בתיכון היינו צמד זמרות עם אותו סגנון, רוק גראנג', סליפנוט. היא החיים".
את מגדירה את עצמך ילדת אור הירח.
"בטח, בטח. מהדור החדש. אביב זה סיפור שלם".
אומרים שהוא השתנה בשנים האחרונות.
"כמובן שהוא השתנה, אבל לא חשבתי על זה לעומק. אני מרגישה שיש דברים שאני לא אבין, אני לא יודעת מה זה להיות אביב גפן. מה זה לעבור את הילדות הזו, את הפריצה הזו, להיות כזה מנהיג בניינטיז. להוציא את כל השירים שהוצאת, להקים משפחה להגיע למעמד הזה. אני לא מבינה את כל הידע שיש לו במוח, הזכרונות שיש לו שם. אני לא יכולה לבוא ולשפוט את השינויים שהוא עובר, זה נשגב מבינתי. אני חושבת שזה נניח הרבה יותר מורכב מכוכבת פופ, 'ילדה טובה', שהופכת להיות דמות פרובוקטיבית. התהליך הזה נורא ברור לי, מה האינטרס ומה התוצאה. אביב זה מאוד מאוד מורכב ולא הייתי רוצה להקטין את זה במשפט של 'מה דעתי'. יש לו משפט שאני נורא אוהבת: 'עדיף לחיות כמו זיקית מאשר למות עם שק של עקרונות'".