1. האלבום החדש ולמעשה הראשון בקריירה של בן אל תבורי קרוב מתמיד. בינתיים, הוא משחרר סינגלים ובודק את הדופק אצל הקהל הישראלי. אחרי "אוטוטו", הגיע תורם של "בדרך הביתה", "לא מפחיד אותי" ו"דוך לחלל". הסקרנות לגבי "הסאונד" והזהות של בן אל כאמן עצמאי משתוללת, אבל השירים החדשים עוזרים להבין יותר טוב מה אמור לבוא בהמשך.

    גורמים שיודעים דבר או שניים סיפרו ל-mako כבר לפני חצי שנה שהאלבום לחלוטין יעסוק במשברים ובזוגיות שחווה, בין אם מול בת הזוג לשעבר אורטל עמר וההקלטות שעוררו סערה, בת הזוג הנוכחית - סטייליסטית העל דני לוי, או הזוגיות המקצועית עם סטטיק. הם לא שיקרו: בתוך שלושת השירים שתולים רמזים וחצאי שורות שהמסר שלהם עובר גם באוזן בלתי מזוינת. אפילו השיר המסיבתי "לא מפחיד אותי" עוסק בבדידות שלו


    "אין סימנים אבל קיבלתי קצת מכות, לא מעשן והעיניים אדומות, אני לבד, זה לא מפחיד אותי", הוא שר על רקע הפקה באווירת עופר ניסים. ב"בדרך הביתה", השיר הרגוע והמתבקש, הוא הולך יותר אחורה ונזכר בתחילת הקריירה עם סטטיק: "כשהיינו ילדים הכל נראה תמים, זה מהפה למצלמה ואז למסכים, עדיין לא סללנו דרך והכל יצא בערך, לא עניין אותנו אם יצאנו משוגעים". יש אפילו קצת ביקורת על השירים המאוחרים של הצמד: "בטלוויזיה הכל התמלא בשיט, וגם המוזיקה הרגישה כבר טיפשית".

    אבל דווקא "דוך לחלל" שיכול לעבור כשיר פופ (מעולה, חשוב מאוד להגיד) רגיל, מצליח להוציא הכי הרבה רגש ואמפתיה: "אני מאלה שהגיעו מכוכב אחר אבל רוצה עכשיו לחזור לבית. מיציתי את התחרות, אני מוותר, אני פשוט רוצה לחזור לבית". יש רגש יותר בסיסי ומעורר אמפתיה מהרצון לחזור הביתה? סליחה, הבית.

    לפני שיגיעו המצקצקים: כן, זה לא תקני, אבל ההתעקשות לשיר כמו שמדברים חשובה ועושה רק טוב לאמנים. זה נגיש יותר, וזה מרגיש מוכר למעריצים. תתפלאו או לא, אבל יש המון ישראלים שמדברים ככה וזה בסדר גמור. שפה היא כלי שמתפתח עם השנים ועובר אבולוציה בהתאם לאוכלוסיה, אזור גיאוגרפי ותרבות. לא סתם אפשר למצוא בין האמנים הכי מצליחים היום בישראל את אושר כהן, אודיה, נס וסטילה ולאחרונה גם ששון איפרם שאולוב שנכנס לרשימת הפוטנציאלים הגדולים. כולם כותבים בסגנון יום-יומי.


    השירים של תבורי עדיין לא אחידים ברמתם, אבל כאמור, "דוך לחלל" הוא שיר מעולה שגם עושה כיף וגם "מסתיר" מסר עמוק, בסגנון שמחמיא מאוד לבן אל. אין סיבה לחזור לים תיכוני הארדקור, ונכון יותר להשתמש בו כחיזוק בשירים כמו שהוא עושה עד עכשיו.
  2. כחלק מתופעות רוח התקופה, ליינאפים (סדר השירים) "דולפים" בעמודי רכילות לפני ההופעה. ככה יצא שכשאושר כהן היה אמור לבצע את "עד שיירד הסהר" בהיכל מנורה ביום רביעי השבוע, קרה משהו אחר. המעריצים כבר היו עם מצלמות פתוחות ולחשושים של "הנה, הנה, זה עכשיו" מילאו את ההיכל - אבל אז הוא התחיל לשיר רק עם פסנתר ברקע: "ומאז שנפרדנו, אני לא אותו דבר, קצת פחות דרמטי קצת יותר מפולטר, תגידי מה שווה היופי אם נגמר מכוער", מתוך "ככה וככה".

    הבחירה לקחת את השיר לגרסה האקוסטית הפכה אותו לסוג של דיאלוג עם הקהל, המילים קיבלו דגש חזק יותר מאשר בגרסה המקורית. הקהל ליווה אותו לאורך כל הביצוע, עד שכהן קם מהמדרגות, מה שהיה כנראה הקיו ללהקה - כי הקצב מיד הוכפל ואפילו שולש כשהוא שר: "אני צריך לשנות, אני חייב לשחרר", אולי כאילו הוא פשוט חוזר על המנטרה בשביל עצמו. מיד אחר כך באמת הגיע "עד שיירד הסהר", ואת השורות "אני שונא את הסהר, מתגעגע יותר" הוא נתן לקהל לשיר.

    @21musiceastern #אושרכהן ♬ צליל מקורי - מוזיקה מזרחית
  3. כשיש לך מעריצים אז יש לך מעריצים. ליהי טולדנו עדיין בתחילת דרכה והשבוע (רביעי) היא קיימה את מופע הבכורה שלה, אבל את ה-700 איש שהיו ברדינג 3 זה לא מעניין. הם כבר יודעים את המילים בעל פה כאילו מדובר בלהיטי מדינה, הם זורקים עליה חזיות (לא בטוח איך היא קיבלה את זה) ולא רק שהם נשארים להדרן, אלא גם נשארים אחרי ההופעה. אי אפשר להאשים אותם וזו בהחלט לא הפרזה: מדובר בכוכבת. טולדנו באמת זמרת משוגעת, יחד עם כל הסופרלטיבים מהמחלקה הסגורה, ובעלת אופי שרק בן אדם שמסתובב בעולם עם אפרו מתולתל מפואר שכזה, יכול להכיל.

    בשיר הראשון היא עוד התרגשה - בשורה "איזה קטע שפתאום הם מכירים אותי" - וצחקה לרגע, אבל עד סוף ההופעה ההתרגשות הזו תורגמה לשואו מדהים עם משהו כמו עשרה נגנים (אף אחד מהם לא היה מיותר בטעות). היא אפילו הצליחה להשתלט על עופר לוי, הדוד הסורר שאירחה בהופעה לשני שירים, "רוח ים" ושיתוף הפעולה החדש שלהם "שיר מלחמה", ודאג להרים לה עד כדי כך שהיה צריך להרגיע אותו ("אתם מבינים? בסוף זה דוד שלך"). זו רק ההתחלה כי, כאמור, מדובר בכוכבת, הכל כבר מוכן, נשאר רק שכל המדינה תכיר אותה.