הנה לכם קריאת מצוקה שמבשרת אפוקליפסה מודרנית: לצערן של הסלקטוריות המתנשאות, הברמניות השוות עם החיוך המאולץ ובעלי הבארים שדופקים קופה על גבם של 20 בליינים על כל בלטה מרובעת – עולם הפיק אפ כמו שהוא נראה היום נמצא ברגרסיה מביכה, ועבור רובנו הוא הפך להיות רלוונטי ממש כמו רשימת VIP עלאק בעוד בר מתפלצן. תרבות הפיק אפ כפי שהכרנו אותה עד כה הולכת ונקברת מול עיניהן המאופרות של כוסיות רווקות ומול החיוך השיכור של ציידים ותיקים. עולם הבליינים ממלא את פיו בחומרים אסורים וסופג את ההלם, ומישהו צריך להרים את הכפפה ולשגר לאוויר את אות המהפכה.
לכאורה לא מדובר בשום סקופ של סוכנות הידיעות; כל טרנד צפוי להתרסק בסופו של דבר ולהיקבר במחוזות הגיחוך עד שיגיע החירטוט הבא. אבל אחרי חודשים ארוכים בהם קודקודי ענף הציד מנפצים את הקודקוד בניסיון לאתר את הגיץ שיבעיר פה שוב את הענף, ורגע לפני שהעסק מתמוטט ושולח את כולנו לפתטיות של עולם הציד הווירטואלי – ומכיוון שהנושא הזה יקר ללבי – שלפתי פה רשימת הצעות שתעזור להחזיר עקיצה ליושנה ותפריח מחדש את ריקבון השיטה.
לצאת מהמרתפים ולחזור לפרטיות בבתים
מעניין מי השמוק שהחליט שלתקוע אוסף מזיע של בליינים מקפצים בתוך מרתף צפוף מתחת לאדמה בחשכה של סרט אימה, זו ההגדרה לבילוי ראוי – במקום תחקיר מוצלח של כלבוטק באיך לדפוק קופה על עורפם של אנשים נמעכים בדרך לבר. נכון שכולנו מתרפקים על ימי השיא של הברקפסט שעיקרון המחנק היה בשיאו וכדי ללטף בזז' מקפץ היית פשוט צריך להתמתח – אבל חאלס! בשביל דוחק נוראי יש לנו את התור בקופות בבלומפילד ונשבר הזין מלאכול כוויות של סיגריה בכל פעם שמסרקים את השיער.
הקסם של הצפפה התפוגג ומשאפי אוויר הפכו להיות למאסט במקטורן של כל בליין שחפץ בחמצן, מה גם שהאפלה השוררת במקומות האלה מנטרלת את היכולות לאבחן עם מי אתה מתחיל בכלל. עקב המסקנות הנוקבות כנראה שאין ברירה וחייבים להקפיץ את דגל הרטרו ולחזור להתקרחן במסיבות בית עתיקות, עם כמות אנשים נספרת ותאורת פלורוסנטים שתשים קץ לכל גונבי הדעת ומתחזי היופי בחסות החשיכה. כמובן שאידיאלי לשכפל את סצנת הספרינג ברייק של רבנו ממולדת האמיצים ולעוף פה על מסיבות בריכה בקלאס, אבל עד שנאתר את הפרייר שיסכים להקריב את הממלכה שלו, נסתפק גם במסיבות גג בדרום העיר.
להחזיר את ריקודי הסלואו
גם פה חייבים להכין עוד צ'ייסר של פעם וללכת אולד סקול לתקופות יפות יותר, בהן לא היית חייב לשנן עוד משפט פתיחה בנאלי בשביל ללחוש משהו באוזן של צ'יקה. אחרי שהדיסקו התפוגג מהעולם, החפירות קובצו ביערות ולהיטי הדאנס בפיק אפים משמשים בעיקר כדי להגביר את הטיזינג של הכוסיות ולא מקדמות שום חיבור בין שני אנשים חרמנים. נשאלת השאלה, למה לא לחזור לקונספט הגאוני שהצליח לקרב את כל בעלי היצר בזריזות מרשימה אל עבר מושא חרמנותם?
במקום הכוריאוגרפיה המביכה ותנועות הפיזוז הקבועות עם הדרינק ביד בניסיון להראות בסטייל מאולץ, עדיף שנרקוד לצלילי מוזיקה שקטה, כזאת שמחברת במהירות כל שני שיכורים שחושקים במגע. המגע הצמוד הזה הוא למעשה משאלת הלב כמוסה לכל מי שרוצה להחליף כמה מילים עם האובייקט רגע לפני שניגשים לביזנס. אין ספק שהצמדה של איברים מוצנעים בחסות הדיסק הצרוב של בארי וויט ובאישור מלא, מצביעה על חזרה לאינטימיות הרבה יותר מכל צפיפות כפויה בשירותים מאוסים של מועדון.
לשלב משחקי חברה
גם שירזי הגדול וכל בליין שמעלה עובש ישמח לאשר את הקביעה שבילוי פיק אפ ממוצע בימנו הוא עסק משמים, שחוזר על עצמו ממש כמו הפלייליסט הלעוס שמתנגן שם ברקע. מכיוון שלרקוד כמו שצריך אי אפשר בגלל הדוחק, לנהל שיחה אפשר רק עם מגאפון ואפילו בשביל להגיע לבר אתה יוצא עם יותר פנסים ממשחק פוטבול שכונתי – מה שנשאר ברוב המקרים זה להימעך כמו אומלל על הקיר ולקוות שאיזו כוסית תשפוך עליך את המשקה שלה וכפיצוי תזמין אותך אליה להחליף בגדים.
הריקבון הנוראי הזה והעובדה שחוץ משלילה על נהיגה בשכרות אין שום תמורה על הכסף שאתה מפרק בבילוי שיגרתי, זועקים לשינוי שיטת הבחירה ולשילוב משחקי חברה שיעודדו אינטראקציה שלא כוללת התחככות מאולצת באמצע הרחבה. אז אולי אנחנו חטייארים מדי בשביל אמת או חובה, אבל משחק הכיסאות בעירום, תחרות בליעת צ'ייסרים מעל פופיק של כוסיות וטורניר החולצה הרטובה, הם כולם שיטות שעובדות יופי בחו"ל וחייבות לנחות בהקדם בביצת הפיק אפ שלנו.
לחזור לאלכוהול הזול
העובדה שיישרנו קו עם העולם ושפלורליזם האלכוהול שופע פה מתמיד, היא בהחלט בשורת איוב לכל מי שעוד לא איתר סטוץ לילה בזירת פיק אפ. יותר מדי אופציות לבחירה לא משרתות טוב שום אספקט בשום תחום ובטח שלא בענף הצייד האגרסיבי. כמות הקוקטילים המונפצים, סוגי הבירות המגוונות ושפע הוויסקי והוודקות לא רק שמצריכים מילון אוקספורד בשביל להגות אותם, אלא בעיקר מייקרים לנו את עלויות הביזנס ומעקבים את הזרימה אל עבר התוצאה המבוקשת.
כל העובדות האלה מייצרות אצלנו געגוע רטוב לטקילות הזולות ולספירט המדולל שדפקנו פה פעם, בתקופה שבירה מכבי והקוניאק שהעמיסו מארון המשקאות של אבא היו שיא הקידמה וסיפקו סטלות קשות ואיבוד מוסר מהיר ונטול תשלומים בקרדיט. אז בואו נעמיד להדחה את הדרינקים היקרים והשכרות העדינה ונחזור להתעלפויות מהירות על דלפקים, להקאות נמרצות מעל האסלה ולחשוב מכול – לערבובים מסעירים וגדושי תשוקה כמו שרק אלכוהול זול והנגאובר נוראי למחרת בבוקר יכולים לייצר.