לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לשינוי, אבל פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל. בשביל לעשות את הצעד הראשון צריך המון אנרגיות, והכל קשור להכל: איך שאנחנו מרגישים עם עצמינו לאופן בו אנחנו רואים את העולם, החשק שלנו לחיות את החיים למוטיבציה לעבור שינוי. מדהים איך שצעד אחד, שינוי קטן – משפיע על כל התמונה ומביא איתו שינוי גדול יותר. הכל מתחיל בנקודת המבט שלנו.
"בין עדשת המצלמה לעדשות המגע – החיים שלי השתנו"
צילום תמיד עשה לי את זה, משיכה שהתחילה עוד בילדות, כשאחי הגדול קיבל מצלמה דיגיטלית לבר מצווה והמצלמה הישנה שלו עברה אלי. הלכתי עם המצלמה הזאת לכל מקום – כילדה ממושקפת וביישנית היה לי נוח להסתכל על העולם מבעד לעדשת המצלמה. מה צילמתי? שמיים ביום מעונן, כתובות גרפיטי מעניינות על בניינים ישנים, פריחה יפה – הכל, בעצם, חוץ מאנשים. כשפתחתי חשבון אינסטגרם, שמרתי על אותו קו: הרבה נוף עירוני, בלי תמונות של אנשים, בלי סלפי.
אז טכניקת הצילום שלי השתפרה, אבל השינוי המשמעותי היה החיבור החזק והפתאומי שהרגשתי לסביבה. החיבור הזה בא לידי ביטו כמובן במה שצילמתי - פורטרטים אמנותיים של חברים, משפחה, ואפילו של אנשים זרים ברחוב שפתאום נראו לי מעניינים. אני, הביישנית הגדולה, פשוט ניגשת ושואלת אם אפשר לצלם. וככה, בין עדשת המצלמה לעדשות המגע – החיים שלי השתנו.
"אין דבר יפה יותר מהקהל שלי. אני פשוט חייב לראות אותם"
המוזיקה אצלי בדם, תמיד הייתה וכנראה שגם תמיד תהיה. ככה זה. אבא שלי תמיד נזכר איך הייתי מתופף בבית על סירים, אמא שלי טוענת שתופפתי כבר בבטן. בגיל צעיר התחלתי ללמוד נגינה, הייתי בקונסרבטוריון ואפילו בתזמורת העירונית, אבל אין ספק שהכל השתנה כשבכיתה ח' הצטרפתי ללהקה. להיות חלק מלהקה זה עולם אחר, החיבור החזק, הקצב המשותף והכי מהכל – ההופעות. להיות עם עוד חבורה של נגנים מוכשרים על במה אחת מול קהל שקופץ ושר – אין תחושה שתשווה לזה. אני מוזיקאי שאוהב להשתולל, לאלתר ולתת את הנשמה על הבמה (יצא לי גם לקפוץ לקהל כמה פעמים, בהופעות מוצלחות במיוחד), ודי מהר הבנתי שעם משקפיים – זה פשוט לא ילך. מאחר שהקצב אצלי בדם – פשוט הפסקתי לעלות איתם לבמה. אני לא צריך לראות כדי לנגן. אז הנגינה לא נפגעה, אבל ההנאה שלי כן. פתאום הקהל נראה לי כמו גוש אחיד וחסר פנים, לא ראיתי את החיוכים, את המבטים הנלהבים ששרים איתנו. אחרי אחת ההופעות סיפרתי על התחושות שלי לאלדד, הבסיסט שלנו, שפשוט היה בהלם לשמוע שאני בלי עדשות. למחרת הוא התייצב אצלי בשמונה בבוקר – שעה הזויה לחלוטין עבור מוזיקאים, וגרר אותי לאופטומטריסט שלו. עוד באותו יום התחלתי להרכיב את העדשות היומיות של אקיוביו. הרגשתי איתן בנוח מהרגע הראשון, אבל בלב חיכיתי להופעה הבאה, ידעתי שזה יהיה המבחן האמיתי שלהן. בהדרן השלישי שלנו שבוע אחר כך, ראיתי סוף סוף את הקהל שלנו. הקהל הכי יפה בעולם.
עוד בנושא:
>> עם המבט קדימה: המדע מאחורי עדשות מגע
>> 5 פתרונות הסטיילינג הכי פשוטים ומידיים
>> הכי שימושי: הרגעים בהם חייבים עדשות
"למדתי שלא צריך להתפשר על נוחות בשביל סטייל"
אף פעם לא התייחסתי ברצינות לאופנה. הבגדים אצלי מילאו רק פונקציה אחת: נוחות. מכירים את אלה שמעדיפים להישאר בטרנינג בבוקר, העיקר לא לבזבז זמן על התאמה של החולצה למכנסיים, וגם לנעליים, לתיק, לתכשיטים ולמסגרת המשקפיים? אז כזאת הייתי אני. כולם התרגלו לראות אותי ככה, ולא ניסו להתעקש ולהבין למה בדיוק אני מתעקשת על הסמרטוטים. כולם, בעצם, חוץ מרמונה השכנה, שחפרה וחפרה עד שהגיעה לשורש הבעיה: המשקפיים. "די, נו, את רצינית? המשקפיים מפריעים לך להתלבש כמו בנאדם? ומה עם עדשות?” - אמרתי שתמיד רציתי לנסות, אבל המחשבה על להכניס גוף זר לעין מלחיצה אותי. רמונה הרגיעה אותי וסיפרה שהיום העדשות כל כך נוחות שהיא שוכחת שבכלל יש לה משהו בעין. עד לאותו יום לא ידעתי בכלל שרמונה מרכיבה עדשות מגע. קיבלתי ממנה המלצה חמה על עדשות המגע של אקיוביו, הלכתי לאופטומטריסט הקבוע שלי וביקשתי לנסות. לשמחתי, ההדרכה הייתה פשוטה ובלתי מלחיצה בעליל. רמונה פירגנה לי על האומץ, והחליטה שאם היא הצליחה לשכנע אותי לעבור לעדשות – הכל אפשרי: מהארון יצאה שקית עמוסה בבגדים שרמונה תכננה להעביר הלאה, ואני, למרבה ההפתעה – הסכמתי למדוד! גיליתי עולם שלם של צבעים וגזרות, ושאפשר למצוא בקלות בגדים שהם נוחים וגם יפים.
ביום ההוא התחיל אצלי מהפך: למדתי מה מתאים לי ומה לא, מה הולך עם מה. לאט לאט המלתחה שלי השתנתה, ובגדים מחמיאים ואופנתיים החליפו את הטרנינג. רק דבר אחד לא השתנה: הנוחות עדיין במקום הראשון מבחינתי. גם בבגדים, גם בעדשות המגע.
"כשמצאתי את הייעוד שלי – היה לי כוח לעשות שינוי"
_res_c.jpg)
לא תמיד ידעתי שאני אהיה רקדנית. היום, עם ותק של שנים בתחום, מצחיק להיזכר איך הכל התחיל: אני זוכרת שהלכתי עם חברות לראות הופעה של מוסיקה בלקנית. השואו, הקצב ושמחת החיים עטפו אותי ומילאו אותי באנרגיה. נקודת השיא של ההופעה היתה כשעלו לבמה שלוש רקדניות בלבוש פולקלור. נדהמתי מהשליטה שלהן בשרירי הגוף, והופנטתי מהחיבור העמוק שלהן לקצב.
כעבור מספר ימים התייצבתי בשיעור המחול הראשון שלי. כשהשיעור התחיל, ההתרגשות האדירה התחלפה בתחושות מבוכה ומועקה: המשקפיים שלי הפריעו לי לעשות את תרגילי החימום. הכנסתי אותם לתיק, אבל את שאר השיעור העברתי בחוסר ביטחון מוחלט: פחדתי להיתקל בשאר הבנות, או בקירות או סתם להשתטח על הרצפה מול כולם. מיד בתום השיעור ביקשתי לראשונה מאמא שלי לנסות עדשות מגע, להפתעתי היא חייכה ואמרה שגם היא חשבה על אותו הדבר. כבר בדרך הביתה עצרנו אצל האופטומטריסט שלנו, שהמליץ לי על עדשות המגע החד-יומיות של אקיוביו.
כשהגעתי הביתה, הסתכלתי על הדמות שנשקפה מולי במראה, והחמאתי לה על הצעד הראשון בדרך לחיים חדשים. סגרתי את הדלת, שמתי מוסיקה רקדתי עם עצמי, לבד, בשמחה אמיתית. רקדתי כמו שלא רקדתי מעולם. הרגשתי איך נפתחת בפניי דרך חדשה לעולם חדש. מאז עברו הרבה שנים. למדתי סגנונות ריקוד נוספים כמו פלמנקו, סווינג, ריקודי בטן ועוד. הופעתי לבד ועם הרכבים שונים, והכרתי אנשים מרתקים בזכות המחול. אני שמחה שלא ויתרתי אחרי השיעור הראשון.
"צמוד לסקייטבורד ועף על החיים – בלי מגבלות"
בהתחלה כולם עברו לסגווי, אחר כך הגיע הקורקינט והיום כולם נוסעים על אופניים חשמליים, אבל מבחינתי אין ולא יהיה תחליף לסקייטבורד. אני יכול לגוון מדי פעם בגלישת גלים רולר בליידז בשביל הכיף, אבל רוב הזמן אני צמוד לסקייטבורד שלי.
ההתחלה היתה קשה: גם ככה לא קל להיות ילד מגושם וחסר קורדניציה, המשקפיים שהרכבתי לא הועילו לתדמית, אבל משום מה ידעתי שהסקייטבורד זה בשבילי. נפלתי המון. נפצעתי המון. המשקפיים שלי התרסקו לא פעם. לפעמים הנפילות שלי היו כל כך מצחיקות, שחשבתי לנהל יומן של פציעות (או לפחות לסמן אותן בסמיילים על מפת העיר), אבל בלב ידעתי שאני צריך להתמקד בלהשתפר, ולא להתעסק בנפילות.
השלב הראשון היה להיפטר מהמשקפיים. ניסיתי סוגים שונים של עדשות, אבל לא היה לי ממש נוח, במיוחד בסוף היום, עד שחבר סקייטר המליץ לי על העדשות החד יומיות של אקיוביו, גם נוחות במיוחד וגם מציעות חסימת UV* – במיוחד למי שמבלה הרבה זמן בחוץ כמונו. זה היה גיים צ'יינג'ר של ממש. פתאום יכולתי להתרכז במה שחשוב באמת: לתרגל, לתרגל ולתרגל. לא ויתרתי לעצמי, ואני שמח שלא ויתרתי. השתפרתי מאוד. אני כל הזמן מציב לעצמי אתגרים חדשים ועומד בהם. ההבנה הזאת, שאני יכול לא לוותר לעצמי – התחברה אצלי לעוד תחומים בחיים והפכה אותי למחובר יותר לסביבה שלי. לסביבה ולסקייטבורד, כמובן.
*כל עדשות המגע ממותג ACUVUE® הינן בעלות חסימת UV מדרגה 1 או 2 ועוזרות לתת הגנה מפני מעבר של קרינת UV מזיקה אל הקרנית ופנים העין. עדשות מגע חוסמות UV אינן מהוות תחליף למשקפיים חוסמי UV כגון: משקפי מגן או משקפי שמש חוסמי UV, מאחר והן אינן מכסות לחלוטין את העין והאזור סביב לה. המשיכו להשתמש במשקפי שמש חוסמי UV כפי שהומלץ לכם על ידי המומחה לבריאות העין.