זה הפך לשגרה. אתם מצלמים את עצמכם עם המשפחה, בני הזוג, סלבים או בטיול למול נוף מרהיב. פשוט מרימים את הסמארטפון, מביטים במסך שהפך למראה, אומרים סלפיייי, ומקליקים.
את הסיפור של הסלפי - הצילום העצמי, אפשר להתחיל מכמה נקודות בזמן. למשל: לפני כשנתיים פירסמה אלן דג'נרס את אחד הציוצים הפופולריים בתולדות הרשת: צילום עצמי קבוצתי (גרופי) של כוכבים ענקיים בליל האוסקר.
If only Bradley's arm was longer. Best photo ever. #oscars pic.twitter.com/C9U5NOtGap
— Ellen DeGeneres (@TheEllenShow) 3 במרץ 2014
וזו הייתה תגובה של הסימפסונס:
.@TheEllenShow Oscar® Selfie: A wider view. #thesimpsons pic.twitter.com/4rOSejhycW
— The Simpsons (@TheSimpsons) 5 במרץ 2014
תחילת הדרך: סוף המאה ה-19
אבל הסלפי התחיל הרבה לפני אלן, ובטח שלפני עידן הפייסבוק והסמארטפון. הסלפי הראשון שאנחנו יודעים עליו, צולם ב-1839 על ידי רוברט קורנליוס, אחד מאבות המצאת הצילום. קורנליוס עסק בכימיה ופיתח את אחד הדגרוטייפ הראשונים - החומר ששימש לשמירת הצילומים לפני הפילם ונייר הצילום.
קורנליוס הפיק פורטרט של עצמו בשנת 1839. הוא לא היה צריך מצלמה קידמית מכיוון שתהליך "הדגורציה" איפשר לו לחשוף את הסרט, ללכת לעמוד מול העדשה לדקה ואז לחזור ולכסות את העדשה.
שנת 1900 הביאה את Brownie box camera של קודאק - היא הייתה ניידת, די פשוטה לשימוש ולא יקרה (דולר בודד, אבל במובנים של תחילת המאה הקודמת). למרות קלות השימוש, עדיין כנראה היה מסובך לשלוח יד רחוק מהפנים, או לחבר אותה למוט סלפי ולהצליח להגיע לכפתור שלה.
האישה הלא מזוהה הזאת הצליחה לצלם את עצמה באמצעי שמשמש עד היום לסלפי (שאלו את קים קרדשיאן): מראה. היא העמידה את המצלמה שלה על שולחן, הביטה היישר לתוך המראה שנמצאת ממול (ולצד כוננית מלאה בצילומי פורטרטים), וצילמה את עצמה.
המאה ה-20: שולחים לחברים בעיר אחרת ומהחלל
אבל כמו עץ נופל ביער, האם סלפי שלא נשלח לשום מקום באמת צולם? ב-1913 או 1914 הדוכסית הרוסייה ניקולונובה אנסטסיה ניקולנבה הייתה ככל הנראה הנערה הראשונה לצלם את עצמה ולשלוח למישהו אחר, במקרה הזה כנראה אביה הצאר של רוסיה (בדואר כמובן. אלא איך?).
במכתב שצורף היא תיארה התרחשות יומית די משעממת, יחסית לזה שמדובר ברגע די היסטורי, וסיפרה על אורח שאמור להגיע לאמא שלה באותו בוקר. "צילמתי את עצמי מביטה במראה. זה היה קשה כי הידיים שלי רעדו". בהמשך היא תיארה את מערכת השעות שלה בלימודים.
יותר מ-90 שנה לפני אלן דג'נרס ולפני שהצטלמתם עם היפוווות שלכם, היה מי שעשה גרופי. במוזיאון של העיר ניו יורק אפשר למצוא צילום קבוצתי מ-1920 של חמישה צלמים - ג'וזף ביירון, פירי מקדולנד, קולונל מרסו, פאפ קורי ובן פאלק שהחזיק את המצלמה יחד עם ביירון. היה קצת קשה להחזיק אותה לבד ולצלם. ככה זה נראה מהצד.
נקודת ציון משמעותית נוספת היא סלפי שלא צולם באף מדינה ספציפית, אלא גבוה מעל כולנו. "ידעתם שאני צילמתי את הסלפי הראשון בחלל במהלך משימת ג'ימיני 12 ב-1966? הסלפי הכי טוב בכל הזמנים" - קשה להתווכח עם הציוץ של האסטרונאוט באז אלדרין מ-2014.
Did you know I took the first space selfie during Gemini 12 mission in 1966? BEST SELFIE EVER http://t.co/JfPAiVXmLk pic.twitter.com/DuwDXvcDmp
— Buzz Aldrin (@TheRealBuzz) 19 ביולי 2014
המאה ה-21: אינטרנט, דיגיטל וסלולרים
המצלמות הדיגיטליות קיימות משנות ה-70 אך נכנסו לשימוש צרכני רק באמצע שנות ה-90 ושנות ה-2000, אז גם הוצגו מצלמות עם מסך שמאפשר לעצב את הפריים, ולצפות בתמונה מיד לאחר הצילום. אפשר לצלם סלפי במצלמה רגילה, אבל יותר כיף לעשות את זה אם אפשר לראות שהתמונה יצאה טוב. אירועים נוספים שנמצאים על העשור וקצת הזה שתופרים את המאה ה-20 עם המאה ה-21 הוא חדירת האינטרנט המהיר וכניסה מאסיבית של סמארטפונים שמחוברים לרשת.
עם כניסת המאה החדשה, תועד לראשונה השימוש במונח "סלפי". זה קרה ב-9 בספטמבר 2002. בהודעה בפורום של ABC סיפר בחור אוסטרלי בשם נתן הופ על תפרים שיש לו בשפה התחתונה שהיו יבשים ומגרדים. כשנשאל איך זה קרה, הוא סיפר שהשתכר ביום הולדת של מייט שלו, נפל על השפה ונחתך משן. לאחר מכן הוא פרסם תמונה וכתב "סליחה על הפוקוס - זה היה סלפי". חסכנו מכם את תמונת התקריב של הפצע.
כדי שהמילה תיכנס ממש לשפה ולתרבות היו צריכים לקרות כמה דברים במציאות הווירטואלית והאמיתית. קודם כל אתרים בהם יש פרופיל אישי כמו מיי ספייס, פייסבוק, וגולשים שרוצים שתהיה תמונה שלהם שהם צילמו, ושתיים: העזר הטכנלוגי.
למרות שהיו לא מעט סלולרים משוכללים ובהן אפליקציות וכאלה שמתחברים לאינטרנט ומאפשרים לצלם, האייפון בישר את בוא עידן הסמארטפונים האמיתיים. אלא שבשלושת האייפונים הראשונים לא הייתה בכלל מצלמה קדמית. במבט לאחור זה נראה מטופש לא לשים מצלמה קדמית. אבל זה קרה רק באייפון 4 שיצא ב-2010.
צעד גדול לקופה: בשנת 2011 הצלם דוויד סלייטר נסע לאידונזיה לצלם קופי מקוק. הוא השאיר את המצלמה שלו על חצובה עם שלט. נקבה סקרנית לחצה על הכפתור וצילמה כמה תמונות. שתי תמונות שלה יצאו מצוינות והתחילה מחלוקת משפטית: למי שייכות התמונות?
סלייטר טוען כי הוא תכנן את המהלך ועל כן התמונות שלו. בויקיפדיה טוענים כי על התמונות אין זכויות יוצרים ועל כן - הן יכולות להופיע בויקיפדיה לשימוש חופשי.
ארגון PETA הלך עוד יותר רחוק: הם תבעו זכויות על התמונה בשם הקופה ודרשו את הרווחים על השימוש. שופט בארה"ב קבע לאחרונה כי זכויות יוצרים של חיות אינן נגזרות מהגנה עליהן ושלח את התובעים לקונגרס. סלייטר מצידו ממשיך בתהליך ותובע את ויקיפדיה. נחכה לסלפי ניצחון שלו.
וגם הייתה ביקורת: על דור פייסבוק שעוסק בעצמו והמתעד האובססיבי של עצמו. הניו - יורק פוסט למשל חגג את עליונותו המוסרית בתמונה של אישה בסלפי כשברקע אדם שמנסה להתאבד בקפיצה מגשר. הכיתוב: משחק מילים של אנוכית וסלפי - סלפיש.
הם לא היחידים או האחרונים שם בעיתון להתלונן או לגחך על העיסוק הזה, על הופעת מקלות הסלפי, טלפונים המיועדים בעיקר לסלפי ושימו לב - מקל שנראה בתמונה כמו יד של מישהו נוסף שמבלה עם המצולם. האחרון אגב הוא יצירה אמנותית ביקורתית ולא מוצר - אבל מי יודע.
ב-2013 בחר מילון אוקספורד במילה "סלפי" כמילת השנה. "זה נראה כאילו כל אחד שהוא מישהו פרסם סלפי במקום כלשהו באינטרנט. זה היה טוב למשפחת אובמה, לאפיפיור - אז זה טוב מספיק למילת השנה."
פרויקט "אני בתמונה" הוא חלק מ"רוש מושיטה יד", הפרויקט החברתי-בריאותי הגדול בישראל שמפעילה חברת התרופות רוש ישראל זה 13 שנים ברציפות ונועד לרומם את רוח החולים, לסייע להם בהתמודדות עם מחלתם, ולענות על צורכיהם מעבר לטיפול הרפואי. "רוש מושיטה יד" פועל בכל רחבי הארץ ומאפשר לחולים ולקרוביהם לקחת חלק במפגשים ובפעילויות המשחררות מתח ומשרות אווירה נעימה בזמן ההמתנה והטיפולים. עד כה, כ-300 אלף מטופלים ומלווים השתתפו בפעילויות וזכו למעט נחת, שלווה ושמחה.