הנה עובדה מפתיעה: שוק שרונה הוא לא המקום הנוראי שחשבתי שיהיה. זו לא קטסטרופה מלאכותית שהומצאה על ידי כרישי נדל"ן ופקידי עירייה חסרי מעוף. אני מודה – חטאתי בדעות קדומות. לא שאפשר להאשים אותי, כן? מתחם שרונה היה ועודנו אנדרטה מבודדת לתאוות בצע קפיטליסטית ועדות לעיוורון אורבני ולטמטום מוניציפאלי. אבל השוק? מוצלח לאללה. מגובש, מגוון וכייפי להסתובבות. נכון, יש בו שלושה דוכני אוכל של אימפריית שגב משה. מי צריך שלושה דוכני אוכל של שגב משה? אפילו שגב משה לא צריך שלושה דוכני אוכל של שגב משה. אבל התיירים לא יודעים מי זה שגב משה, אז שיהיה להם לבריאות. בישראל 2015 יש שתי אופציות עיקריות: להידקר על ידי מחבל או לאכול בדוכן או מסעדה של שגב משה. אתם תחליטו מה יותר גרוע.
עובדה קצת פחות מפתיעה: אל תאמינו להייפ. אכלתי מקרוּן בטעם קרמל בדוכן של פוּשוֹן. נתתי ביס קטן וזרקתי לפח. הספיק לי. כמו לכל דבר בחיים, גם למקרוּנים יש תקן. זה היה מקרוּן תת-תקני. תת רמה. יבש, קר ומתפורר. כאילו שנאפה על ידי חובבן בסדנת אפייה, ולא על ידי אחד מהמוסדות המפוארים והמהוללים ביותר של פריז, במה שאמור להיות גולת הכותרת שלו. מה המסקנה? שאולי מספיק להיות כאלה פרובינציאליים. ההסתנוורות משמות גדולים שעושים טובה ומגיעים לכאן היא עדות לתרבות אוכל נטולת ביטחון עצמי ונטולת מסורת. אי אפשר ולא צריך לשכפל חוויות אוכל כל כך ספציפיות מארצות אחרות. זה לא אותו אוויר וזו לא אותה הטמפרטורה ולא אותן הידיים ולא אותה התרבות. במקום זה, אנחנו מקבלים חלטורה ועלבון לאינטליגנציה. מי צריך את פוּשוֹן בישראל? שיחזרו מאיפה שבאו. היידה, הביתה. קישטה.
בניגוד למקרוּן של פוּשוֹן, על ישראל אהרוני דווקא כן אפשר לסמוך. הוא לא זקוק למליצי יושר. יש לו קבלות שניתן לפרוט. הוא חלוץ קולינרי אמיתי ואדם בעל ידע נרחב. כשאהרוני פותח מקום – אני מאמין שהוא לא עושה זאת כלאחר יד. מאחוריו יש עשרות שנים של לימוד וידע ותוכניות אוכל עם גידי גוב. בניגוד לכל מיני בשלני אינסטנט שמאמצים לעצמם טרנדים אקזוטיים, אהרוני היה אקזוטי עוד לפני שהמילה הומצאה. זה לא המקום לפרוט את קורות החיים שלו, תעשו גוגל. יבשת אסיה רשומה על שמו בטאבו הישראלי. הוא רות סירקיס של האוכל הסיני. זה נשמע כמו עלבון, אבל זו מחמאה. שעשויה להישמע גם כמו עלבון.
הירו ראמן של אהרוני זו לא מסעדה. זה גם לא דוכן אוכל מהיר פוּשטי. זה משהו בין לבין. אפשר לקרוא לזה ראמן בר, אבל לא חייבים. וכן, ראמן זה טרנדי עכשיו בעולם. אבל כאמור – אהרוני היה שם קודם, אז מותר לו להצטרף לחגיגה. תהרגו אותי אם אני מבין איך פתאום מרק יפני עתיק יומין הופך להיות הדבר הלוהט ביותר במסעדנות העולמית, אבל הדברים האלה הם בדרך כלל לא הגיוניים. טרנדים קולינריים הם נטולי ביסוס: הם באים והולכים כמו מגפה קטלנית. כמו סטוץ. ואולי זה מצטלם יפה באינסטגרם. כן, זה בטח זה.
נתחיל עם הראמן: ובכן, לא רע. גם לא מדהים, אבל לא רע. אבל לא מדהים. אני יכול להמשיך ככה עוד שעתיים. הזמנו שני סוגי מרקים: דן-דן ראמן עם בשר טחון (56 ש"ח) וראמן עם טופו רך (44 ש"ח). שניהם היו יוצאים מן הכלל. ברמה המקומית, זאת אומרת. אכלתי בישראל מרקי ראמן שההגדרה המדויקת שלהם הייתה צריכה להיות סירופ ראמן. מרוכזים, מתוקים ומלוחים יתר על המידה, וכשנלגמים בכמויות גדולות – כמעט מעוררי רפלקס הקאה. כדי להכין מרק ראמן צריך להיות לך איזשהו חוש מידה. זה לא מרק שהולך בגדולות. זה מרק יפני, נו. אלה אנשים של סאבטקסט. זו כאילו תכונה הפוכה מישראליוּת. ראמן זה לא מרק שעועית תימני, עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד). מדובר כאן בעידוּן ועומק. לטעמים של מרק הראמן יש איכות כמעט שקופה - אתה יכול להסתכל דרכו והוא מסתכל דרכך. זה כמו תרגול זֶן. מרק ראמן דורש ממך כוחות. אתה לוגם אותו ברעשנות ומזיע כמו עובד אדמה. הוא משביע מאוד, ומצד שני – הוא חולף דרכך. הוא נוזלי, הוא פריך, הוא חלקלק. ראמן כולל את כל מרכיבי היקום בקערה אחת. זה נשמע לכם מוגזם? יכול להיות.
למרקים של אהרוני יש איכות כזאת, אבל היא לא מזוקקת לכדי נקודת הג'י של הראמן, אם להשתמש במונח סקסואלי. בוא נגיד שלא גנחתי מעונג יוצא דופן, גם לא נאנקתי מרוב סבל. אני מנסה להבהיר כאן שמדובר במרק ראמן ממוצע לחלוטין. שזה הכי טוב שהיה כאן. וזה כבר הישג – בישראל אפשר לספור על כף יד אחת את מרקי הראמן הראויים (כף יד של אדם שקטעו לו שלוש אצבעות). זה ברור מאליו שכשאהרוני מכין ראמן, הוא סוחט לתוכו את כל היסטוריית הראמן שצבר במהלך השנים. זה לא אומר שהראמן היה בהכרח מוצלח. לפעמים יש פער בין הידע לביצוע. אבל זה אומר שהראמן בהכרח יהיה יותר משכיל מהראמן הממוצע, שאינו יפני. בקיצור, בהירו ראמן תאכלו ראמן שיש לו תואר שני בלימודי אסיה.
חכו שתטעמו את הטופו הרך
הראמן של אהרוני הוא לא מרק עמוק וגם לא מרק שטוח ושטחי, זה האמצע המוחלט. הציר שעליו מתבסס המרק הוא עדין, אבל זו לא עדינות שנובעת מתוך מעמקים. איך מגדירים עומק? כשהנוזל משתהה בתוך חלל הפה, ומותיר בו עקבות בולטים של זמן ושל אומאמי. הראמן של אהרוני הוא ראמן מתון וזהיר מבחינה זו – בזכות שימוש מינימלי בסויה – אולי מתון וזהיר מדי. שוב, זה מאוד טריקי כל הסיפור הזה. רמות האיזון שנדרשות בראמן הן עניין של אימון והתנסות מקצועית במשך שנים. אגב, ביקרתי בשוק שרונה כמה פעמים, ואפילו פעם אחת לא ראיתי את אהרוני עצמו מאחורי הדלפק בהירו ראמן. רק את הפרצוף המוכר שלו על גבי הלוגו. היית מצפה שהוא יטרח להיות נוכח במקום שרק נפתח. אבל כנראה שיותר כיף להיות במזגן בבית. אי אפשר להאשים אותו.
אם נסכם את חוויית הראמן, הרי ששני המרקים היו מספקים לחלוטין. זו ארוחת צהריים מושלמת, למי שיכול להרשות לעצמו ללכת לישון בשתיים בצהריים. בתוך הראמן עם הבשר הטחון שחו איטריות ראמן מצוינות, מוצקות (מעשה ידיו של בועז צאירי, מחלוצי המטבח היפני בארץ), עלי בוק צ'וי פריכים, פרוסות דייקון (צנון יפני), נבטים טריים, פטריות שיטאקה, בצל ירוק וביצה חצי קשה עשויה בשלמות (גם זו חוכמה). הראמן עם הטופו הרך היה אפילו עוד יותר מוצלח. לכל אלה הלועגים לטופו, חכו חכו – תנסו לטעום טופו רך, חתוך לקוביות קטנות. זה תענוג אדיר. דווקא בגלל הטעם הפאסיבי, המתמסר של הטופו. אוכל לא חייב להיות אגרסיבי כמו מתאבק סומו. הוא יכול להיות גם עבד נרצע של הלשון שלכם.
היו גם עוד מנות שאינן מרק ראמן, טובות מאוד ברובן המכריע. כולן מוגשות בכלים מתכלים. מעשה הגון ומוסרי. גיוזה פרגית (32 ש"ח) היתה עשויה כהלכה. פריכה בצידה האחד, מאודה בצידה השני. כיסונים ממולאים בבשר, פטריות שיטאקה קצוצות ובצל ירוק. נטבלים ברוטב סויה, חומץ אורז וצ׳ילי. סלט חציל (18 ש"ח) הוא לא סלט חציל רומני, חלילה, אלא חמישה פילטים של חציל מאודה, ששמרו על מרקם מוצק, והושרו במרינדה של סויה, מירין, שום ויוזו. סלט ירוקים (18 ש"ח) היה ממש שיר הלל למרקם הפריך, עם שעועית, אפונה סינית, ברוקולי ואגוזי קשיו מסוכרים, ברוטב מיסו-לימון, ואילו הכנפיים הצלויות (38 ש"ח) שהוגשו לנו, היו, מה לעשות, כנפי עוף משעממות, עם רוטב דביק ומתוק מדי, ללא שמץ של חריפות. תזכורת נוספת לאיכות הירודה של העופות בישראל ולזוועות הגידול התעשייתי שכולנו כבר התרגלנו אליהן.
הערה לסיום: הישיבה בהירו ראמן היא על בסיס מקום פנוי. כל מי שמגיע צריך לחכות בסבלנות עד שהסועד שלפניו מפנה את הכיסא שעל הבר. אין תור מסודר. מי שקופץ ראשון – תופס מקום. כמו כיסאות מוזיקליים. כך נוצר מעגל שני של אנשים שמחכים להתנפל על הכיסאות הפנויים. נשבע שראיתי שם אנשים עם דם בעיניים. ישראלים לא בנויים לשיטה כזאת, שמבוססת על אמון וסבלנות. אם במקרה נפלתם, כמונו, על אדם גס רוח שאין לו כוח לחכות והוא מתעקש לעקוף אתכם בדרך אל הכיסא הפנוי, פשוט תוותרו. זה לא שווה למות בשביל מרק ראמן, טעים ככל שיהיה. אל תגידו שלא הזהרתי.
הירו ראמן בר, שרונה מרקט - אלוף קלמן מגן 3, תל אביב. טלפון (של השוק): 03-6242424.