הדרך למתחם "אורוות האומנים" רצופה קלישאות על פרדס חנה: כביש ישן מוקף עשבייה, אוטובוס מחליד שהוסב למגורים ושלט שמכוון למשהו שנקרא "מועדון היוניקורן". בכניסה הם עוד לא נראו - אבל היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שגם בקריסטלים ניתקל. זה מפתה להריץ דאחקות על מתנגדי חיסונים, הילרים חרמנים, גורואים פוליאמורים ויתר הסטריאוטיפים של האזור, אבל האמת היא שמתחם האומנים הוא מסוג המקומות שתושב העיר מגיע אליהם ומתחיל לשאול את עצמו: איזה מין בן אדם יכולתי להיות אם רק הייתי מפרגן לעצמי שרוואל? אני לובש ג'ינס מחניק כי אני שונא את עצמי?
בין בתי הקפה והגלריות הקטנות ילדים התרוצצו יחפים, כשברקע מוזיקה ברזילאית שבקעה מחנות של ירקות אורגניים. לא רחוק מאיתנו אנשים קמו והתחילו לרקוד, משוויצים בחיבור שלהם בין גוף לנפש. הכל היה כל כך רגוע ובכל זאת טבעי, כל המלחמות נשכחו. יכול להיות שלמרות הנגישות הגדולה ותחושת החיות שמעוררת בך העיר, דווקא כאן מצוי האושר? החלטנו לעשות את הדבר החכם ולהדחיק. אחרי הכל באנו לפה כדי לאכול ולא כדי להתערער מהיסוד על כל הבחירות שעשינו.
כבר כמה שנים, בטח ובטח אחרי הקורונה, שפרדס חנה מייצרת לעצמה שם של מקום שווה לגור בו ולגדל בו משפחה. כשאנחנו מדברים עם חברים שמחפשים לעזוב את גוש דן, האפשרות הראשונה שיוצאת מפיהם היא "חשבנו על פרדס חנה". יופי גאונים, כולם חשבו על פרדס חנה. המושבה מושכת אליה אומנים, אנשים שמסמפטים פסיכדליה ואנרגיות או סתם מחפשים להתחבא מהסטרס שהוא החיים בישראל. עם התיאבון לחיים בא גם האוכל, ואכן בשנים האחרונות נפתחו בה גם מסעדות שזכו לסיקור מכובד כמו המחתרת התאילנדית ורוברטה וינצ'י האיטלקית, ואליהן הצטרפה בפברואר האחרון קמדו קיצ'ן היפנית במתחם האומנים המדובר. המסעדות האלה לא רק מציעות כיסא ושולחן וצלחת, הן גם מגלמות את האפשרות לצאת ולבלות. לפעמים עצם האפשרות הרבה יותר חשוב מהמימוש.
את קמדו קיצ'ן מובילים השף טומואקי סאסאזקי ובת זוגו מאיה, אותה פגש באחד מהטיולים הרבים שלו בעולם. קמדו היא מסעדה כמעט-טבעונית משיקולים אקולוגיים של הפחתה בצריכה מן החי. כמעט - כי יש ראמן דגים, וביצה רכה שאפשר להוסיף גם לראמן הטבעוני. הגענו אליה בצהרי יום שישי ונאלצנו לחכות קצת – חודש ומשהו מאז שנפתחה והמסעדה הייתה מלאה לחלוטין. עם כל הנון-קונפורמיזם מסתבר שגם בפרדס חנה יש הייפ. נכון להיום היא פועלת בימי רביעי-שישי, וכדאי להתעדכן באתר או בעמוד האינסטגרם לגבי השעות. הזמנות מקום לא אפשריות כרגע.
המסעדה מחולקת לשני אזורים: בר פנימי שנראה בדיוק כמו אלו שהיינו בהם ביפן (כן, מדובר ב-humble brag שהיינו ביפן), עם מקום לכמה סועדים מול המטבח הקטן, ושולחנות בחוץ תחת פרגולת עץ. בצמוד שוכן בית עסק עמוס קריסטלים (ידענו!) שמכריז על עצמו כ"מרכז לאבחון וניטור סטרס" שהיה כבר סגור בשעה שהגענו - כי למה להיות בסטרס ולפתוח עד מאוחר? אבל זה לא משנה, מזג האוויר האביבי, הבריזה הנעימה ויותר מעשרת המטרים קו אווירי ללא תמ"א עשו את שלהם: הסטרס נוטר ונוטרל בהצלחה.
בהתאמה מושלמת למזג האוויר, גם המלצריות היו סופר נחמדות ונינוחות. בתכלס, זה לא הרגיש שהן עובדות במלצרות, אלא פשוט עוזרות לחברים רגע לפני שהן ממשיכות לעבודה האמיתית שלהן כמטפלות בקרמיקה רפואית. רפויים ומוכנים הרמנו את התפריט והזמנו דרינק צהריים: סנגרייה קרה וטעימה מלאה בתותים ותפוחים ובקבוק בירה קירין איצ'יבן - בירה יפנית טעימה שמיוצרת בגרמניה, מעט כבדה יותר מהאסהי המוכרת.
יפתח: "נחמד לראות שיפן וגרמניה עוד שומרות על קשרים חמים".
בחיים הקודמים טרום הילדים יצא לנו לטייל כחודש ביפן, ונדהמנו מהטוטאליות של אזרחיה. ביפן יש חפיפה מוחלטת בין התעסוקה שלך והזהות שלך, אין לך "אאוטי" ו"איני", כמו בסדרה "ניתוק". מי שעושה חצי עבודה ביפן הוא לא סתם חמור, הוא חמור שצריך לעשות חרקירי כי הוא בושות לכל המשפחה. המומים צפינו בעובד ניקיון של עיריית קיוטו מבריק פינת רחוב כאילו מדובר במקדש; ובאישה שכל תפקידה היה לווסת את המוני הלקוחות שנכנסים לחנות, ובכל זאת עשתה את זה כמעט עם יומרה אומנותית. השף סאסאזקי אומנם לא עושה רושם של יפני ממוצע, או אדם רגיל באופן כללי (תחשבו על ישראלי שעבר לגור עם אהובתו ביפן - אז להפך), אבל אותו פרפקציוניזם ניכר בהחלט במסעדה, גם אם לא תמיד הסכמנו בינינו על המנות.
אז מה הזמנו?
הרגשנו מאוד עשירים כשראינו את התפריט ומיד הזמנו שלוש מנות פתיחה: באן שניצל טופו, אגרול ומנה של שלוש גיוזות עם מילויים שונים: בטטה כרובית, מנגולד קשיו ופטריות טופו.
הגיוזות הטבעוניות (22 שקל) היו מבחינתנו יותר כמו ניסוי מאשר משהו שאתה פשוט מכניס לפה ולועס. נגסנו בעדינות בבצק הדקיק שטוגן קלות, וניסינו לנחש מה השני יגיד. המילה הראשונה שנאמרה הייתה "מעניין", שמשמעותה לרוב היא: לא כזה טעים לי אבל אני מוכן לתת לזה עוד צ'אנס כי אני לא רוצה להיות אטום וצר אופקים ואני גם לא רוצה לבאס אותך במקרה שאת כן עפה על זה (והיא אכן עפה). המילויים התאימו אחד לשני, כמו סט. הבטטה הרימה למנגולד שהשתלב עם הטופו-פטריות. זו הייתה היכרות נעימה עם המטבח של סאסאזקי, מנה קלילה שפתחה את התיאבון לעוד מנות בקמדו. אבל האם היא יכולה לתת פייט לגיוזה עוף או בקר או אופציות פחות כשרות? נסכם ב"מעניין".
גם האגרול (16 שקל) גרם לנו לרכז את המבט בזמן שאנחנו מנסים לפענח מה יש בתוכו. בין הירקות היה משהו שלא זיהינו. המלצרית סיפקה את התשובה - במבוק, וגם אנקדוטה, "יש לקוחות שלא זורמים עם זה, הם חושבים שהאגרול מקולקל". במבוק זה לא במבה, צריך להתרגל אליו, או יותר נכון - להיפתח אליו. הוא מביא איתו טעמים זרים, לעיתים אגב של גרביים, ולא פעם הדחף הראשוני הוא להרחיק את הצלחת - סתם כי זו חוויה לא מוכרת.
יפתח: "לא לא, זה לא גרביים. פשוט לא מעניין מספיק".
ויטה: "זה לא היה זר ברמה של סנפיר כריש מוחמץ או משחת דגים, אבל נתן את הקיק הנוסטלגי הזה של המזרח".
הבאן שניצל טופו (28 שקל) מוגש בקמדו כמו המבורגר, עם שכבות של חסה, עגבנייה ושניצל טופו בציפוי פנקו מתובל בין שתי לחמניות הבאן. הלחמניות היו לבנות ותפוחות כראוי, ונדבקו לשיניים כדרכם של באנים, מחייבות אותנו לעצור מדי פעם כדי לגרד את שכבות הבצק בקולות מצמוץ ויניקה. גם כאן לא הייתה בינינו הסכמה (וגם לא משיכה - זה לא סקסי כמו שזה נשמע).
ויטה: "הייתי שמחה אם היא הייתה יותר אקזוטית. אולי עם צנון יפני כבוש, או קימצ'י מהמדינה השכנה. היה חסר לי אפקט הגרב".
יפתח: "דווקא הופתעתי לטובה. אם לא היית אומרת לי שזה טופו, לא הייתי מנחש".
וכעת, חידה: זוג קיבל שני ראמנים. בסוף הארוחה רק צלחת אחת נותרה ריקה. איזו?
זה לא שהראמן הטבעוני (54 שקל, תוספת ביצה: 2 שקלים) היה רע או מאכזב - שום דבר מאלה, הוא פשוט היה מאוד... טבעוני. ציר הפטריות היה סמיך וטעים, יותר מכמה ראמנים בשריים שיצא לנו לאכול, והמרק היה מלא בירקות, פטריות ופירורי טופו שהעשירו את המרקם והחוויה. הביצה הרכה אומנם הוסיפה וגיוונה את הטעם, אבל אתם יודעים מה עוד היה מגוון את הטעם? ציר חזיר. זה ראמן עדין, מאוזן, שטבעונים ודאי ישמחו להתפשר עליו, אבל אחרי שטועמים מראמן הדגים אי אפשר לחזור לאחור.
ראמן הדגים (62 שקל) היה מעולה, עם פטריות שיטאקה, אצות ושתי קציצות דגים רכות ועסיסיות שתפסו כמעט חצי צלחת. למרות שמדובר בטעמי ים, הדג לא השתלט והטעם היה יותר אצתי-מרקי עם המון אטריות טעימות. לאוהבי הדגים והמזרח, מדובר במנה מעולה ששווה להגיע בשבילה גם מרחוק.
לקינוח המסעדה מציעה גלידות ביתיות בכמה טעמים (22 שקל), טבעוניות (אננס-ג'ינג'ר וקוקוס-פסיפלורה) וחלביות (שוקולד-נוגט וקשיו-טופי מלוח); לאחרונה נוספה האפשרות להזמין גם גיוזות חמות ממולאות בשוקולד, בננה ופקאן (32 שקל, כולל הגלידה). לא ציפינו ליותר מדי, בעיקר כי היפנים לא זכורים לנו כאלופי הקינוחים. אחרי טיול ארוך וכמעט נטול סוכר נתקלנו בהתלהבות בבוטיק שוקולד, והעמסנו קרטון מלא פרלינים, רק כדי לגלות שלא מדובר בשוקולד אלא בשעועית. לשים שעועית במקום שוקולד?! שמענו על האכזריות היפנית, אבל זה היה מוגזם. גיוזות בננה, שהוגשו בינתיים לשולחן, הזכירו את הבננה לוטי (רוטי במקור, יש שם אתגר עם האות רי"ש), אבל לא הצליחו להגיע לרמת הקינוח התאילנדי. ידענו שלא כדאי לפתח ציפיות. גלידת הקשיו-טופי מלוח לעומת זאת הייתה הרבה יותר מתגמלת, ויכולה להזמין כל כדור של גלידה גולדה לדו-קרב עד המוות.
שווה את הבייביסיטר?
בדוק. נתחיל מהמחיר, שזה באמת משגע. אנחנו כבר רגילים לשלם יותר בדוכן מיצים. שכחנו שיש בכלל אפשרות כזאת, להזמין הרבה בלי ייסורי מצפון. נעבור לאווירה: אווירה של טיול, של הרפתקה רחוקה שהיא בעצם קרובה כל כך, עד כדי שיצא מפינו המשפט הבלתי נתפס: "בפעם הבאה נביא לפה את הילדים".
השירות גרם לנו לתהות אם מצאנו את אידיאל המלצרות הישראלי, שנמצא איפשהו באמצע בין הקורקטיות הקרה והאירופית של מסעדות היוקרה לבין גישת ה"מה המצב אח שלי" שנהוגה במסעדות על הספקטרום הסחבקי.
והאוכל? מיוחד, כיפי וטעים, שמזכיר שיש עוד עולם שלם לגלות. מתישהו. אחרי הטריבל-טו של הקטנה.
קמדו קיצ'ן. אורוות האומנים, פרדס חנה. רביעי 12:00-21:00, חמישי 12:00-22:00, שישי 11:00-16:00. מומלץ להתעדכן באינסטגרם.