יפן היא אומה חובבת אלכוהול. לא, אני אגיד את זה באופן יותר בוטה: יפן היא מדינה של שיכורים. היפנים לא שותים כוסית אחת או שתיים של סאקה או בירה ומסתפקים בזה. הם דופקים את הראש. בשעה שש בערב, כשהם נפלטים מהמשרדים, חנוטים בחליפות, הם מסתערים על הברים הקטנים והמסעדות ויוצאים משם מתנדנדים לעת לילה. ברכבת התחתית בטוקיו יש קרון מיוחד שמיועד לנשים בלבד, על מנת לשמור עליהן מההטרדות של הגברים השיכורים שחוזרים הביתה. האלכוהול משחרר אצל היפנים את כל העכבות שהם גוררים איתם במשך אלפי שנים של תרבות פטריארכלית, מסורתית ושמרנית. ראיתי שיכורים ברחבי העולם – הגרמנים בהמות, הבריטים שמחים, האמריקנים, ובכן, אמריקנים, המקסיקנים סליזיים, היוונים משפחתיים, הרוסים מעוכים – אבל אין כמו השיכורים היפנים. זה הפער הכמעט קומי בין החיבה היפנית לאלכוהול לקיבולת שלהם – היפנים הם שיכורים שלא יודעים לשתות. התשוקה שלהם לפרוק כל עול, ביחד עם הלחצים שמופעלים עליהם על ידי החברה והמשפחה, גורמת להם לאבד את עצמם. זה מראה נפוץ לראות איש עסקים ממושקף כשהוא מקיא את נשמתו ביציאה ממסעדה שפנסי נייר אדומים מעטרים את מבואתה. או בכניסה למסעדה. או ברחוב. או במעבר החציה. חבורות של יפנים גמורים, בשלל מצבי צבירה, מחובקים, כפופים, צוהלים, בוכים, חרמנים. הייתי אומר שהיחס של היפנים לאלכוהול משול ליחס של הישראלים לאלימות: הם אוהבים את זה. הם לא אוהבים את זה. הם נמשכים לזה, הם דוחים את זה. אולי יום אחד זה יהרוג אותם.
יפנים שיכורים אוהבים אוכל של יפנים שיכורים. אוכל שמנוני, מתובל, חריף, חטיפי, זריז, לא מהוקצע, לא מעודן. אוכל רחוב שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי (שיפודים, נודלס, תבשילי אורז); שאפשר לתקוע מהר מהר, להוריד את רמות האלכוהול בדם, להירגע וללכת הביתה, לאישה שמחכה במיטה, מודאגת. את אותו האוכל שהם אוכלים בהפסקות הצהריים הקצרות שלהם, הם צורכים גם בערבים ובלילות, במסעדות הקטנות, הפשוטות, בדוכנים ובמסבאות. זה לא סושי. כי סושי הוא ההתגלמות המושלמת של המטבח המתוחכם. זה אוכל יעיל. ומכיוון שיפן היא אומה יעילה, הרי שבאוכל הזה ישנן איכויות דואליות: זה יכול להיות אוכל הכי זול והכי פופולרי, אבל באותה מידה גם להיות עשוי לעילא ולעילא, בדייקנות ואנינות טעם יפנית אופיינית. קחו למשל את מרק הראמן – זהו מרק שבאופן אופטימלי יכול להיחשב, במידה רבה של צדק, למלך מלכי המלכים של כל המרקים בעולם. שילוב של ציר עמוק ואינסופי, אטריות חיטה שמימיות, נתחים עסיסיים של בשר, ירקות טריים והרמוניה טוטאלית בין כלל המרכיבים. אפשר ללגום אותו בקולות שאיבה רמים, כאילו שהיית סוס צמא, או להתענג עליו כאילו שאתה בוחן יהלום נדיר. אנחנו סוסים צמאים וחובבי יהלומים.
אובן קובן (Oban Koban) היא מסעדה שמגישה אוכל רחוב יפני. היא מעוצבת כמו סמטה בטוקיו (ובפרט – משופעת באותם פנסי נייר אדומים שמזמינים אותך להיכנס פנימה). יש בזה משהו מתעתע – סמטאות בטוקיו לא מעוצבות כמו סמטאות בטוקיו. הן פשוט סמטאות בטוקיו. באובן קובן לא באמת יכולים לשעתק את הרחוב היפני, כי רחוב הוא לא רק "רחוב". הוא סך כל האווירה, התרבות והאנשים שמהלכים בו. גם אני יכול להחליט שאני סמטה בטוקיו. אז מסעדה ברחוב הארבעה בתל אביב החליטה שהיא סמטה בטוקיו. אוקיי. לעשות "כמו" - את זה כולם יודעים. במידה משתנה של הצלחה, כמובן. אבל, עם כל הכבוד לעיצוב ולשעתוק, אסתטיקה זה לא הכול. באובן קובן כושלים באספקט הכי דרמטי: מילא הסמטה. הבעיה היא שהם לא מצליחים להעתיק את אוכל הרחוב היפני שהוא, כמו הסמטאות, פשוט אוכל רחוב יפני. בלי קשקושים וללא גינונים מיותרים. אם מדברים על איזושהי "אותנטיות" יפנית – אולי היה כדאי להשקיע פחות בפנסי הנייר האדומים ויותר באוכל עצמו.
מתוק, מתוק מדי
באובן קובן לגמנו מרק אביסו ראמן נוראי (42 ש"ח). אחד הגרועים ביותר שיצא לנו ללגום. המלצרית תיארה אותו בתור "מרק סוף הדרך". אכן, סוף הדרך. במרק לא היה זכר לאותו ציר זך. הציר טבע בכמויות של רוטב סויה ובשימוש מוגזם במיסו. המרק היה מתוק עד כדי כך שאי אפשר היה ללגום יותר מכמה כפות ממנו. כאילו ששפכו לתוכו כוס של מיץ פטל יפני. מרק ראמן לא אמור להיות מתוק. הוא אמור להיות כמעט שקוף. מרק הראמן של אובן קובן היה חום כהה ועכור. האטריות שבו היו אטריות מהסוג שמקבלים ב"מנה חמה". פרוסות העוף (כמובן שיש גם אופציה לפרוסות חזיר) ששקעו בו היו משעממות ומכובסות. אם היינו בטוקיו, לא היינו מתביישים לשפוך אותו לתוך הסמטה.
מנה נוספת שסבלה ממתיקות יתר בלתי נסבלת היתה רופונגי יאקי אודון (58 ש"ח). רופונגי הוא רובע חיי הלילה של טוקיו. לא ברור מה הקשר שלו לאטריות (מלבד הרצון האובססיבי של אובן קובן להיות "אסלי" ו"כמו ביפן"). פרוסות שייטל קשות לאכילה הוקפצו באטריות אודון ובחתיכות קטנות ודי מעליבות של ברוקולי. בתפריט כתוב שהמנה מוגשת ברוטב סויה "מתקתק". איזה אנדרסטייטמנט. למנה הזאת לא היה טעם מלבד המתוק המתוק הזה. כל המרכיבים הפכו לסוכריות דביקות. אטריות? היו כאן אטריות?
התכוונו להזמין גיוזה, אבל המלצר אמר שנגמר "בגלל הביקוש" (זה היה ערב מוקדם). חבל, רצינו לראות אם גיוזה של אובן קובן תעמוד בסטנדרט הגבוה של הגיוזה האלוהית שאכלנו ב-Gyoza Lou, בסמטה קטנה בהאראג'וקו, טוקיו, אבל איך אומרים – אסור להשוות. אז הזמנו עוד מנה שהתגלתה ככישלון: איצ'יבאן בורגר (26 ש"ח). המבורגר קטנטן שהוגש בלחמנייה מאודה. רוב המקומות שמגישים לחמניות מאודות – וזה כבר טרנד שבאמת יצא מכל החורים – מכינים אותן מבעוד מועד ואז מחממים אותן, השם ישמור, במיקרוגל. באובן קובן חיממו את הלחמנייה במיקרוגל אבל התעכבו עם ההגשה שלה, וכך היא התקררה בחזרה, והפכה להיות קשה וצפודה. אז ההמבורגר היה חביב, אבל הלחמנייה המאודה – ממש קטסטרופה. לא קטסטרופה בסדר גודל של פוקושימה, ובכל זאת.
לפחות לא הכל היה רע
לפני שהתייאשנו, ויצאנו אל הרחוב – הישראלי, כזכור – נתנו סיכוי למנה של טאקויאקי (26 ש"ח). כדורי פנקייק מטוגנים במילוי חתיכות קטנות של תמנון. זוהי אחת ממנות הרחוב החביבות על היפנים המוזרים, ובאובן קובן הצליחו ליצור גרסה מוצלחת ביותר של הדבר האמיתי. בלילת הפנקייק טוגנה בדיוק למידה הנכונה. הכדורים היו נימוחים וחתיכות התמנון – נגיסות ומורגשות היטב. מעליהם זולפו פסים דקים של מיונז וטריאקי. לא הדבר הכי מעודן בעולם, אבל זה בדיוק מה שזה, וטוב שכך. הזמנו גם אגדאשי טופו (34 ש"ח). זו אחת ממנות הדגל של אונאמי, שבעליה פתחו את אובן קובן בכתובת הסמוכה. אונאמי הייתה פעם ממסעדות הסושי הטובות בתל אביב. כיום נותר ממנה רק האגדאשי טופו הנפלא שלה. טוב לדעת שמגישים את האגדאשי הזה גם באובן קובן, מכיוון שהוא באמת מענג: קוביות טופו פריכות, רוטב טנצויו נהדר, מוגש עם צנון כתוש, פטריות נאמקו ופרוסות של בצל ירוק. מנה שהפכה לקלאסיקה של המטבח היפני בישראל, ובצדק.
קינחנו בטיק טאק (26 ש"ח) – שתי אצבעות של בצק ממולאות בקרם דובדבנים ומצופות בשוקולד לבן ותה ירוק. הבצק היה לח. קרם הדובדבנים תעשייתי. התה הירוק לא הורגש, וטעמו של השוקולד הלבן היה דומיננטי מדי. קינוח די מטופש בסך הכול.
אז איפה היינו? ב"סמטה" בטוקיו שבה לכאורה מגישים אוכל רחוב שמתאים למקום עצמו. אבל מכיוון שהמקום הוא לא המקום, אז גם האוכל הוא לא ממש האוכל. לפחות המחירים זולים. גם זה משהו. האמת שזאת הייתה יכולה להיות ארוחה מוצלחת אם היינו ממש שיכורים. אבל אנחנו היינו פיכחים לגמרי. וכנראה שזה כל הסיפור.
אובן קובן - Oban Koban, הארבעה 16, תל אביב. טלפון: 03-6776808