אנחנו חיים בעידן הראווה. החיים האמיתיים הם בסך הכל תוצר לוואי של החוויה הוויזואלית. אינסטגרם זו הדוגמה הכי קיצונית. כשאנחנו רואים תמונה של אוכל, אנחנו לא שואלים את עצמנו אם הוא טעים. אנחנו קודם אומרים – זה יפה. כאילו ש"יפה" היא התכונה המהותית. מה מסתתר מאחורי התמונה היפה? זה כבר לא משנה. הצילום הוא זה שקובע את היחס שלנו אל המציאות. אתם יודעים מה? אין מציאות. יש רק צילום של המציאות. הדבר הבאמת רדיקלי לעשות עכשיו זה לפתוח מסעדה שתגיש תמונות מהאינסטגרם. כל סועד יבחר מתוך תפריט וירטואלי. התמונה תודפס ותוגש לו על גבי צלחת. הוא יחתוך אותה עם סכין ומזלג וידחוף את חתיכות הנייר לתוך הפה עד שייחנק למוות.
עדיין אין מסעדה שמגישה תמונות, אבל יש לי תחושה שזה הולך ומתקרב. הנה עוד צעד בדרך לשם: שגב משה, השף הסלב, החליט להפוך את המסעדה שלו בהרצליה למיזם אמנותי שנושא את הכותרת SEGEVART# (כדי שיהיה לכם יותר קל לתייג את המסעדה באינסטגרם, כמובן). הקומוניקט שנשלח לעיתונות מצהיר על "שפה חדשה המחברת בין אוכל לאמנות", ומצטט את שגב עצמו: "התעורר בי הצורך לרענן ללקוחות שלי את החוויה הגסטרונומית ולשלב בין העולם הקולינארי לבין אמנות מודרנית. יתרה מכך, היות וכיום לא ניתן להיות אדישים לקשר החדש הנרקם בין אוכל לצילום, החלטתי לקחת את הנושא צעד אחד קדימה לקונספט ייחודי המשלב בין שניהם".
כשמסעדנים ושפים מתחילים לדבר על "קונספט ייחודי", אני מיד מתחיל להתגרד ויוצא לי התיאבון. כשנכנסתי אל המסעדה – הגירודים רק החמירו. מסעדת שגב – שעד לאותו רגע הייתה מסעדת אמצע הדרך סטנדרטית לחלוטין – הפכה כעת לסוג של אקספרימנט אמנותי. המקום מוחשך לחלוטין באמצעות וילונות שחורים (גם במהלך היום, אגב). אתה בקושי רואה את פרצופו של מי שסועד מולך. על הקיר המרכזי במסעדה מוקרנות עבודות וידאו. יעני, "וידאו ארט". אני בכוונה משתמש במילה "יעני", כי זה לא באמת הדבר עצמו. זה חיקוי עילג של המושג "וידאו ארט" תוך התאמתו לסביבה ידידותית של סועדים שלא באמת מתעניינים באמנות. למה הם צריכים להתעניין באמנות? הם הגיעו כדי לאכול. לא לצפות באמנות אוונגרדית. הדימויים שמוקרנים על גבי הקיר נראים כמו קלישאות שנלקחו מסרטי תדמית ופרסומות למוצרי ניקוי למטבח: זית שנופל לתוך כוס מים; בצל, עגבנייה ושמיר מתעופפים באוויר; אגוזי לוז מתגלגלים; אבטיח שמתרסק על פני הקרקע. הכל בהילוך איטי. אני מניח שהבנתם את העיקרון. מי שחתום על ה"וידאו ארט" הזה הוא לא אחר מרן סלוין, מחשובי אמני הווידאו בישראל, חבר בלהקות רוק אלטרנטיביות מהאייטיז ואיש שמתקיים הרחק מהמיינסטרים הישראלי, באופן כללי. לחשוב שהוא ישב ואשכרה צילם זית שנופל לתוך כוס מים ועוד הסכים שיקראו לזה "וידאו ארט" - זה עלבון לרן סלוין עצמו ועלבון לאמנות. אבל כנראה שצריך להתפרנס. ועוד לא הגענו למה שהם עשו שם לצלחות. מסכנות הצלחות.
אבל קודם, אני מרגיש שאנחנו גולשים למחוזות של ביקורת אמנות, ובמובן הזה – הניסוי הצליח. הנה, אנחנו מדברים על נושאים שקשורים למראה של האוכל ולא לטעם שלו. זה מתאים לחזון האינסטגרמי של שגב משה. אבל השימוש במושג "אמנות" בהקשר הזה הוא בעייתי. אני מניח ששגב רצה לנכס לעצמו את ההילה של עולם האמנות, כי "אמנות" היא מילה שיש לה ארומה אליטיסטית, גבוהה, תרבותית. יאפים חולים על זה. אבל אם אתה קורא לזה "אמנות", זה לא בהכרח הופך את זה ל"אמנות". להיפך. ברגע שסימנת את זה כ"אמנות", הרגת את זה. "אמנות" לא מתנוססת על קירות וצלחות במסעדות. במקרה הטוב – מדובר באוּמנות שימושית לכל דבר. במקרה הרע – קיטש סר טעם.
אפרופו קיטש: המלצרים במסעדת שגב מסתובבים עם סינרים לבנים מוכתמים בצבע, כאילו שהיו ג'קסון פולוק בכבודו ובעצמו. אפרופו קיטש 2: הגענו אל הצלחות, שהן החלק המרכזי באותו "קונספט" אמנותי של מסעדת שגב. הן לא לבנות וצחורות, כפי שראוי שיהיו. על הצלחות מודפסים דימויים תלת ממדיים, צילומים אינסטגרמיים מצוחצחים שמתכתבים עם המנה המוגשת. כך, כשאתה מזמין רביולי גבינת עזים (68 ש"ח) הוא מגיע על גבי צלחת מלבנית שעליה מודפס צילום של מכונה להכנת פסטה שהרביולי כאילו יוצא מתוכה. מתוחכם, אה? אם זאת אמנות – אני רביולי. ובאמת, איך היה הרביולי? בלשון מבקרי האמנות: הקונספט המונומנטלי ביצע טרנסגרסיה אדיפלית וקרס לתוך עצמו בארכיטיפיות כוזבת. או בקיצור: הרביולי היה רע. הוא הגיע כיחידה אחת, מאסיבית. הבצק בושל יתר על המידה והיה סמרטוטי לגמרי. המילוי – גבינת עזים, כרשה וחציל – היה נוזלי ובעל טעם גס. מעליו יצקו קרם עגבניות שנטחן עם כמות אדירה של בזיליקום, דבר שהעניק לו ארומה תוקפנית וקשה לעיכול, של רוטב מוכן שיצא מבקבוק. זו הייתה מנה עם טעמים על סף המלאכותיים. כמו משהו שמחממים במיקרוגל.
אחר כך הזמנו מרק ערמונים (59 ש"ח). המרק הוגש על גבי חתיכה של בּלָטָה עם נצנצים. אבל נתעלם מזה, ברשותכם. זה היה מרק לא רע. טעמים אדמתיים של ערמונים, עם מיצוי של פטריות פורצ'יני וקצת ברנדי. מנה שקטה וקלאסית. כן, סוף סוף משהו שקט וקלאסי (יחסית, כן? בכל זאת, מדובר במרק שמוגש על גבי בּלָטָה).
זה לא השם, זה המרקם
מנה של עוף תאילנדי (70 ש"ח) הוגשה על גבי צלחת שעליה הודפס צילום של מחבת גריל. הבנתם? עוף בגריל, כאילו? עזבו, אני לא יודע למה אני ממשיך לתאר את הצלחות האלה. זה היה חזה עוף עסיסי, כן, אבל הוא כוסה ברוטב צ'ילי תעשייתי, שהפך אותו לקשה לעיכול ומעודד צרבת (זה "תאילנדי" כמו אוכל מוכן בסופרמרקט שמוכרים תחת הכותרת "תאילנדי"). לצדו קיבלנו סלט מנגו (שמוגש בתוך קופסת שימורים) וקערית (כן, קערית, סתם קערית) שבתוכה פירה תפוחי אדמה לחלוטין נורמלי (שבתפריט מופיע בתור "קרם" תפוחי אדמה. לא, זה פשוט פירה, אפילו לא קטיפתי יותר מהרגיל). הצרה הייתה שהפירה הוצף ברוטב צ'ילי תעשייתי – כן, שוב הוא – שנזל מתוך שפופרת צבע שהונחה על הקערית. מילא השפופרת. זה סתם עוד גימיק מטופש. אבל מה לרוטב צ'ילי תעשייתי ולמסעדה שמכבדת את עצמה?
לפני שהמשכנו, קיבלנו סורבה תפוח וג'ינג'ר עם סוכריות קופצות, כמרענן חך. ממתי סוכריות קופצות אמורות לרענן את החך? אז זהו – שהן קפצו בתוך החך. לא רעננו אותו. ובכלל, במסעדת שגב הייתי מגיש משקפי שמש בתור מרענן חך, כדי שיהיה אפשר לנוח מכל ה"אמנות" הזאת שמתקיפה אותך מכל עבר.
הקשר האסוציאטיבי בין אוכל לצלחת המשיך גם במנה של פילה מוסר וקוקי סאן ז'אק (78 ש"ח). על הצלחת הודפס צילום של, נו, נראה אתכם מנחשים – נכון! זנב של דג! הפילה עצמו היה עשוי כהלכה וגם הקוקי סן ז'אק היחיד, היה רך ועסיסי. לצדם, הוגש אותו פירה תפוחי אדמה שמעמיד פנים כאילו שהוא קרם (זה עניין של מרקם. לא הגדרה).
הזמנו גם נתח אנטרקוט (80 ש"ח) שהוגש על גבי משטח שמדמה פלטת שבת, לצד סלט של כרובית שהוצג כסלט חריף, אך היה תפל ונטול תיבול, וקרם חציל שחור אופנתי. האנטרקוט היה עשוי בדרגת מדיום והיה לא רע, הוא רק היה קטן במידותיו. זה עוד עניין עקרוני שחייבים לעמוד עליו – יש משהו לא הוגן בתפריט של מסעדת שגב. ואני לא מתכוון לאמנות, אלא דווקא לאלמנט הרבה יותר גשמי – המחיר. המנות במסעדה כולן מגיעות בגודל קטן עד בינוני. ארוחה לזוג תאלץ אתכם להזמין לפחות חמש מנות (כך גם המליצה המלצרית, עם הסינר המוכתם בצבע), ולהיפרד מסכום של למעלה מ-500 שקלים. זה מעמיד את המסעדה ברף העליון של המסעדות בישראל מבחינת רמת התמחור. לא מבחינת רמת האוכל.
לקינוח הזמנו את ה"ערמונים של שגב" (55 ש"ח). זה לא מה שאתם חושבים. מדובר בעוגת ערמונים קטנה, חמה, שטעם הערמונים כמעט ולא הורגש בה. היא הוגשה עם גלידת תמרים וקציפת ערמונים, שגם מהם – נעלם טעמם של חומרי הגלם, והם נותרו ניטרליים. העוגה – אני בטוח שאתם כבר סקרנים – הוגשה על צלחת שעליה הודפס צילום של מברשות שיניים. לצד זה הונחה שפופרת מלאה במסקרפונה וקרם תותים, שהסועד אמור לסחוט על העוגה או לתוך הפה. זה באמת רעיון גאוני – לעשות קישור פסיכולוגי בין קינוח לבין משחת שיניים. טעמנו את המסקרפונה וקרם התותים וכל מה שהרגשנו זה את הטעם של משחת הקולגייט שיש לנו בפה כשאנחנו מתעוררים בשעה שבע בבוקר.
אם צריך לסכם את הניסוי האמנותי של מסעדת שגב, הייתי אומר שמדובר בפלופ כפול: זה לא עובד לא בתור תערוכה במוזיאון, וגם האוכל לא מתעלה לדרגה של מאסטרפיס של דה וינצ'י. אבל אתם יודעים מה, בוא וניתן לשגב משה קרדיט על ההעזה והמקוריות. בכל זאת, הוא עשה כאן איזשהו מהלך אסתטי. אמנם זהו מהלך בנאלי, שמשתמש בדימויים שחוקים וילדותיים במסווה של אמנות מודרנית – אלוהים יודע שהאמנות המודרנית סובלת כל דבר, אבל לא וידאו ארט של זיתים מעופפים וצלחות עם צילומים של מכונות פסטה – אבל עדיין מישהו השקיע כאן מחשבה יתרה באופן שבו הוא מציג את האוכל שלו בפני קהל הלקוחות. הבעיה של מסעדת שגב היא בסופו של דבר הבעיה של עידן האינסטגרם – כשאתה מתמקד יותר מדי בתצוגה, אתה מאבד את התוכן הממשי של הדברים. אולי הגיע הזמן להפסיק להתעסק באיך שהדברים נראים. אוכל הוא לא דוגמנית תחתונים. שיהיה מכוער, שיהיה לא אסתטי, לא סקסי, לא פוטוגני. שיוגש על צלחת ישנה עם שוליים שבורים. רק שיהיה טעים, לעזאזל.
שגב. שנקר 16, הרצליה פיתוח. טלפון: 053-9443318