זה נשמע כמו התחלה של סרט הרפתקאות: נסענו לראשון לציון כדי לאכול במסעדה איטלקית שמסתתרת בתוך סופרמרקט. ממש "אינדיאנה ג'ונס ותעלומת המקרוני האבוד". הגענו לסניף ענקי של טיב טעם, שבקצה שלו, ממש ליד המחלקה של המשקאות הקלים, ניצבת פוסטו פיגו. מסעדה סטנדרטית לכל דבר ועניין. לא משהו אקזוטי במיוחד. ועדיין – בהחלט מדובר בחידוש. בישראל, קיימת הפרדה בין צרכנות ותרבות אוכל. כאילו שהשתיים בכלל לא קשורות אחת לשנייה. ולא, לאכול נקניקייה בלחמנייה עם חרדל וקטשופ בסניף של איקאה בנתניה זה לא נחשב. גם לא משולש פיצה בקניון. אני מדבר על מסעדה שקשורה בטבורה לחוויית השופינג. היא מתקיימת כחלק ממנה ומסתמכת עליה. במובן הזה, פוסטו פיגו היא מסעדה שהצליחה לייצר קשר אמיתי לסופרמרקט שבתוכו היא נפתחה – רשת טיב טעם מספקת לה את חומרי הגלם, והיא מבשלת איתם כל מיני מאכלים. זו לא המצאה ישראלית, כמובן. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה בתי הכלבו הגדולים באירופה, עם קומות האוכל רחבות הידיים, שבתוכן אדם יכול ללכת לאיבוד במשך שעות, אחרי שסיים לרכוש לעצמו זוג מכנסיים, בושם לגבר וסט צלחות. נניח, בסלפרידג'ס בלונדון, גלארי לפאייט בפריז, או אפילו יותר טוב – קומת האוכל המיתולוגית בבית הכלבו KaDeWe בברלין, שמשתרעת על פני הקומה השישית וניתן למצוא בה, לצד אינספור מוצרי מזון, כל מיני מסעדות קטנטנות שמגישות אוכל מצוין, שאת חומרי הגלם שלו רכשו מאותם ספקים שגם מציעים את מרכולתם לקהל הרחב שמגיע לבית הכלבו. זו דוגמה לעירוב שימושים: בדוכן אחד אתה יכול לרכוש את הדג הטרי ביותר, ובדוכן אחר – לשבת ליד הבר ולאכול את הדג הזה, כפי שהוכן על ידי טבחים מיומנים. לפעמים, בלילות הקרים, אני חולם על קומת האוכל של ה-KaDeWe. אם יש גן עדן – הוא נמצא שם ולא בשום מקום אחר בעולם.
יש עוד מרחק רב בין סניף של טיב טעם בראשון לציון לקומת האוכל של ה-KaDeWe בברלין, אבל ההיגיון הוא אותו היגיון: יחסים סימביוטיים בין תרבות צריכה לתרבות אוכל. זו לא ביקורת סופרמרקטים, אבל הסניף של טיב טעם הוא בהחלט סניף עצום, בוודאי לסניפים הקטנטנים שהתל אביבי הממוצע רגיל אליהם. הוא מזכיר את הסופרמרקטים בפרברים האמריקאים, אם הם היו נכבשים על ידי מהגרים רוסים. שוטטנו בו פעורי עיניים. לרגע היה נדמה שאין גבול לכוח הקנייה הישראלי. ואז נזכרנו במצב הפוליטי והחברתי ונכנסנו לדיכאון, אבל זה לא רלוונטי כרגע. ההחלטה לפתוח מסעדה במיקום כזה היא כמעט מתבקשת. פוסטו פיגו היא מסעדה איטלקית פשוטה, לא יומרנית, שדורשת חומרי גלם בסיסיים שנרכשים מהסופרמרקט שבתוכה היא פועלת. מצד שני – זו לא מסעדת קניונים. לא מסעדת מזון מהיר. זו מסעדה מדרג ביניים שמגישים בה אוכל איטלקי, שהוא כבר כל-ישראלי. ומכיוון שסופרמרקטים הם ישראלים כמו קברי צדיקים – הרי שמדובר בשילוב המושלם. ישראלינה במיטבה.
אז נסענו לראשון לציון כדי לאכול במסעדה איטלקית שמסתתרת בתוך סופרמרקט. ואיך היה האוכל? ובכן, לא טוב ולא רע. ממש כמו ראשון לציון עצמה – הממוצע המוחלט. בכל זאת, אוכל איטלקי, כן? זה לא איזה אוונגרד. ובכל זאת – בפוסטו פיגו לא מסתפקים רק בבינוניות משעממת ולא מהוקצעת. אכלנו שם אוכל שלא נופל בהכרח מכל מסעדה איטלקית תל אביבית שגרתית. מה שאני מנסה לומר זה שפוסטו פיגו אולי לא מחייבת נסיעה מיוחדת לראשון לציון – אלא אם כן אתם מחפשים נקניק דוקטורסקי משובח בסניף טיב טעם הסמוך. אבל למי שגר בסביבה הקרובה – זו בהחלט אופציה הגיונית. אוכל איטלקי הגון. פיצות נחמדות. פסטות ככה-ככה. מה שנקרא – נורמליות ראשל"צית.
ותודה על הדג מלוח
הנה, למשל, סלט מקרל קטן (34 ש"ח). זו גרסה עם בונוס לסלט הקיסר המסורתי, עם החסה והאנשובי וכל הדברים הרגילים. הבונוס: פתיתי דג מקרל מעושן. להגיד שזה עושה את כל ההבדל הגדול? לא. אבל זו תוספת נחמדה שמהדהדת את המוכרות הרוסיות שעומדות מאחורי הדלפק בדוכן הדגים המעושנים שבסופרמרקט הסמוך. אגב, צריך להגיד תודה לעלייה הרוסית של שנות התשעים: בזכותכם יש לנו דגים מעושנים ונקניקים לא כשרים (ועוד כמה דברים קצת פחות חשובים).
המשכנו עם שתי פיצות. האחת, נפוליטנה (46 ש"ח), והשנייה – צ'יפולה (46 ש"ח). שתי פיצות בעלות בצק דק ופריך, מוצלח ועשוי ללא דופי. הנפוליטנה – עם אנשובי, שום קונפי, פיסות פלפל חריף, עגבניות שרי קלויות ועלי רוקט – סבלה מאנמיות מפתיעה, למרות ההבטחה לטעמים חזקים. הטבח קימץ בפלפלים החריפים ובאנשובי. התוצאה: פיצה שהייתה אמורה להיות, על הנייר, מתובלת, חריפה ותוקפנית, והייתה כמעט ניטרלית. לעומתה, הצי'פולה, נטולת רוטב העגבניות, עם חתיכות נדיבות של גבינת גורגונזולה ארומטית ויותר מדי פרוסות של בצל סגול – הייתה פיקנטית ועוקצנית. אם נסכם את קטגוריות הפיצות בפוסטו פיגו, אפשר לומר שהבסיס הבצקי בהחלט קיים. עכשיו צריך ללמוד איך להשתחרר ולהשתמש בתוספות ביד מאוזנת ורחבה יותר.
גם פפרדלה דיאבולה (52 ש"ח) סבלה מבעיה דומה – עם שם כזה, היא אמורה הייתה להיות חריפה ושטנית כאש הגיהינום. אבל אנחנו קיבלנו פסטה כמעט נטולת טעם. הפפרדלה בושלה יתר על המידה והייתה רכרוכית לאללה. היא עורבבה עם נתחים דקים של פרגית בגריל (אלוהים המציא את הפרגית כדי שאנשים יאכלו טופו מן החי), זיתי קלמטה, צלפים, שום ופלפל שאטה (אבל ממש קצת), ולמרות המרכיבים הדומיננטיים – היה בה משהו כמעט רופס וחסר אופי. פסטה נטולת אומץ. אני לא יודע אם בפוסטו פיגו מנסים לקלוע לטעמה של המשפחה הישראלית שמגיעה לטיב טעם כדי לעשות קניות, אבל הם צריכים להחליט: או שמכינים אוכל איטלקי עז, מתובל, חריף, מלא חשק, או שמכינים פסטות לילדים. האמצע הוא פשרה שלא מחמיאה לאף אחד.
סיימנו את שלב העיקריות עם ריזוטו פטריות (72 ש"ח), שהכיל פרוסות עבות של פטריות יער, פורטבלו ושמפיניון ואת המרכיב בעל הטעם הנוראי והמלאכותי - מחית כמהין. מי צריך מחית מקופסת שימורים כשיש לך פטריות טריות? אני לא יודע. הגיע הזמן להפסיק להשתמש ב"כמהין" כשם קוד שמסמן משהו יוקרתי. זו לא יוקרה. זו קופסת שימורים. הריזוטו היה סביר ותו לא. גרגירי האורז בושלו דרגה אחת מעבר לאל דנטה, והריזוטו כולו היה קצת דליל ומימי. עדות לכשל בסיסי בהכנתו.
לקינוח לקחנו טירמיסו (32 ש"ח) שהיה פשוט מצוין. יש אלף דרכים להרוס טירמיסו, ורק דרך אחת לעשות אותו כמו שצריך. זה היה טירמיסו קלאסי לחלוטין. רווי באלכוהול, וקרם המסקרפונה התנדנד בין נוזליוּת למוצקוּת. כמו שנהוג בטירמיסו שנעשה היטב – ליקקנו את הכוס ואת הכפית.
אז נסענו לראשון לציון כדי לאכול במסעדה איטלקית שמסתתרת בתוך סופרמרקט. אם נחזור – זה יהיה לסופרמרקט.
פוסטו פיגו. בתוך טיב טעם - פלוטיצקי 2, ראשון לציון. 03-5255707.