ערב טוב וברוכים הבאים לעוד פרק בסדרה הדוקומנטרית ״למה אין אוכל מקסיקני נורמלי בישראל?״. אמרתי סדרה דוקומנטרית? התכוונתי תוכנית תחקירים. לא, סליחה. אנתולוגיית אימה. בפרק הקודם ביקרנו באל גאטו אזול (החתול הכחול), מקסיקנית שפועלת בשעות הצהריים בחלל של מסעדת אואזיס. אכלנו שם ארוחה מעולה לפני כחודשיים והכתרנו אותה למקסיקנית הטובה בישראל. אבל כידוע, הכל יחסי, במדבר כל קוץ הוא פרח. אתם מתבקשים לקחת כל הצהרה שכזאת בפרופורציה הראויה. בכל מה שקשור לאוכל מקסיקני, אנחנו נתונים בפוסט טראומה מתמשכת. כשאני נזכר בזוועות שנחשפתי אליהן במהלך השנים, אני נתקף צמרמורת. זה לא רק שהמטבח המקסיקני לא הצליח להתאזרח כאן בהצלחה, אלא שרוב הניסיונות לייבא אותו הנה נגמרו בקטסטרופה נוראית. למה אתה כזה דרמטי, למה? כי אני אוהב אוכל מקסיקני, זה למה, וכשאתה אוהב משהו אתה לא רוצה שיתעללו בו. מדיום-לונג שוט: בוריטו מתפורר ממולא באורז רטוב, בשר יבש ושמנת חמוצה על רקע של רחוב ישראלי טיפוסי. מוזיקה עצובה, כתוביות, דה אנד.
רגע, רגע, רגע. הסדרה עוד לא הסתיימה. השבוע, פרק אחרון לעונה וטוויסט בעלילה. מהפך בצמרת! כל כך מהר? כן, כל כך מהר. מצעד המקסיקניות המוצלחות בהיסטוריה הישראלית הוא קצר במיוחד. הוא כולל בערך שניים-שלושה מקומות שנמאס לי להזכיר את שמם מכיוון שהם חלפו מהעולם ואין לי כוח להידבק בנוסטלגיה מרירה. ולכן, בואו נתרכז בעלילה הנוכחית: לה-מעלה (Le Mala), מקסיקנית חדשה שהתמקמה בחצר האחורית של תל אביב בדרום העיר, מאחורי עיתון הארץ, בלב קריית המלאכה, אזור הגלריות לאמנות, בקומה השנייה, מעל מועדון סטנדאפ ועניינים מפוקפקים אחרים שמתרחשים בשעות הלילה הקטנות, כשהטורטיות הולכות לישון.
נתחיל בזה שלה-מעלה היא מסעדה שמבינה את מקומה בעולם. זה מתבטא היטב מבחינה עיצובית. היא הוקמה על חורבותיה של מסעדת פועלים בשם אגן הים התיכון (שם מצחיק) ומשהו מהאווירה הפרומה והביתית עדיין נותר שם. הכיסאות והשולחנות הם פשוטים שבפשוטים. אולי לא הוחלפו מאז. מכוסים במפה פרחונית. זה לא ניסיון ציני להיות אותנטי. לפחות זה לא מרגיש ככה. זו הבנה של הז׳אנר הספציפי. הגרוב הכללי הוא של טאקרייה קצת פחות מלוכלכת. תחליפו את ההיפסטרים התל אביבים בפועלי בניין מקסיקנים וזה לא יראה מוזר או תלוש. בעצם, יותר נכון לומר שאם תחליפו אותם בהיפסטרים מלוס אנג׳לס זה יראה טבעי לגמרי.
הכי חשוב (זה לא שהשאר פחות חשוב, כן?): לה-מעלה מכינים את הטורטיות שלהם בכוחות עצמם. הם לא רוכשים את הטורטיות ממקור חיצוני. הם לא מתעצלים לעמול על הכנת הטורטיות. זה מה שמבדיל בסופו של דבר בין הצטיינות אמיתית להתפשרות - כשהכל נעשה מא׳ ועד ת׳. הטורטיות עצמן נהדרות. קטנות, רכות אבל לא רכרוכיות, גמישות אבל לא גומי לעיסה, לחות ולא יבשות, מסוגלות לסחוב על עצמן את הכבוּדה מבלי להתפרק ולהתפורר. ואיזו כבודה נפלאה. מנות טאקו מוצלחות אחת אחת: שרימפס קצוץ (42 שקלים); ״טאקו פסקדו״ (42 שקלים), מוסר ים מטוגן בבלילת בירה עם גוואקמולה ומנגו. הייתי מוותר על המנגו; ״טאקו מרוקאי אמריקאי״ (38 שקלים), הברקה אמיתית שמשלבת שתי טורטיות עם נקניקיית מרגז, צ׳דר, סלסת עגבניות (פיקו דה גאיו) ושמנת חמוצה; והטאקו הנפלא, הנדיר במחוזותינו, ״אל פסטור״ (38 שקלים), שווארמה חזיר עסיסית שמהגרים לבנוניים הביאו איתם למקסיקו, עם אננס צלוי, בצל, כוסברה וסלסה ירוקה. אגב, תלונה עקרונית אחת שכן יש לי: שימו על השולחנות בקבוקונים או סקוויזרים עם רטבים חריפים. זה הרי כל הקטע בתרבות הטאקו. לשים חריף כמה שבא לך, וזאת למרות שהסלסות, הירוקה והאדומה, שמוכנות במקום, הן משובחות וחריפות. עדיין. זה לא מספיק. אני רוצה עוד! שריפה, אחים, שריפה!
אגב 2: תוספת של טאקו שלישי לכל מנה עולה רק 12 שקלים. אגב 3: יש גם מנות חוץ מטאקוס. למשל, טאמלס (58 שקלים), עשויים מקמח תירס (מסה הרינה) שמעובד לבצק ומבושל בתוך עלי תירס, עם לשון בקר בבישול ארוך וסלסת עגבניות. או מנה פחות מוצלחת של צמד קלמרי (58 שקלים) צלויים, מרירים וכמעט שרופים, למרבה הצער, ממולאים בתערובת של בשר סרטנים וגבינת עיזים שנזלה החוצה כמו משהו לא ממש נעים, לא למראה ולא לאכילה. הקלמרי מונחים על גווקאמולי ועדיף שלא להוסיף עוד. מנה לא אסתטית ולא אתית.
גם סלט ״גרבנזו״ (28 שקלים) עם חומוסים ותירס קלוי, עגבניות שרי, גבינה ממוצא מקסיקני (קסו פרסקו) וויניגרט אננס מתקתק, היה מוצלח. והקינוח לא איכזב - צ׳ורוס (38 שקלים) מטוגנים היטב, לא שמנוניים, עטופים בסוכר, שוחים בשלולית של רוטב טופי ופרוסות סברס. סיום הולם לארוחה שלא הולכת בגדולות אבל מביאה את הקטנות לכדי מיצוי אופטימלי. הנה סוף סוף מסעדה שמבינה אוכל מקסיקני, יודעת אותו ומצליחה לתרגם אותו לחוויה שהיא נכונה גם קולינרית וגם מבחינת התשתית התרבותית שסובבת אותו. לה-מעלה היא מסעדה כייפית שפועלת בתפאורה ראויה, מגניבה, כן, לא מתאמצת, לא עילגת. זה מקום להיות בו ולחזור אליו. מכורי הטאקו ששבים ממקסיקו וארצות הברית, יכולים למצוא כאן מזור יחסי לכאביהם. זה לא פלסטר על פצע. זה עירוי ישר לווריד. רק תביאו חריף חופשי בבקשה והכל יהיה מושלם (אין כזה דבר). פרק הסיום של ״למה אין אוכל מקסיקני נורמלי בישראל?״ הסתיים במחיאות כפיים!
לה מעלה. שביל המרץ 5, תל אביב. טלפון: 03-6823486. לא כשר