בגלל שמסעדות חדשות עסוקות בימינו בעיקר בלעשות המון רעש ולייצר אייטמים עבור מדורי אוכל, מעניין לראות מה קורה להן כשנאלמת תרועת הפסטיבלים. אין דבר יותר עצוב ממסעדה ״לוהטת״, מדוברת, שיצא ממנה כל האוויר כמו איזה צמיג מפונצ׳ר והיא ממשיכה לפעול אחרי שנה, שנתיים, בתור טרנד לשעבר שמסרב להודות שחלף זמנו ובטל קורבנו. מגיע הרגע שבו כל הקישוטים ובלבולי המוח נעלמים פתאום והמהות האמיתית נחשפת. כמו נורה דזמונד ב״שדרות סאנסט״, אותה שחקנית הוליוודית שירדה מגדולתה ותהילתה והתגלתה כמטורפת אמיתית. רק שבישראל אין הוליווד ואין גדוּלה ואין טירוף, אז נדייק: זה כמו דוגמנית אינסטגרם נחשקת שמוזמנת לכל ההשקות בחנויות הבגדים בקניונים עד שיום אחד, כבר לא רוצים בה יותר. צלמי הפפראצי מתנפלים על אחרות. ועכשיו מה היא תעשה? לא הרבה. זה נגמר לה. אין לה ברירה אלא לחזור להיות היא. פשוט היא.
זה בדיוק מה שקרא למסעדת ק-פה האנוי. לפני שנה בדיוק, זו הייתה ה-מסעדה המדוברת ביותר בתל אביב. דיברו על השקעה של מיליונים (משקיעים צרפתים, כמובן), על דלת הכניסה הענקית האדומה, על השפית שהגיעה מתוכנית ריאליטי, על השירותים היפהפיים, על הקהל הסטייליסטי. דיברו על הכל, חוץ מהאוכל, שהיה אמור להיות ויאטנמי או משהו כזה, ובפועל היה מין צ׳יקמוק סטנדרטי של פאן-אסייתיוּת נטולת הקשר תרבותי, מין חיקוי מגובב של כל האופנות האחרונות בתחום, אבל מה זה בכלל משנה. ק-פה האנוי עשתה מספיק מהומה כדי למשוך אליה לקוחות ואייטמים, ואולי זה היה ההישג הכי גדול שלה. לשכנע שיש משהו בתוך אריזה נוצצת של כמעט או כלום.
עכשיו, שנה אחר כך, ק-פה האנוי מתגלה בדיוק כמו מה שהיא אמורה להיות: לא מסעדה גדולה ולא קטנה. סתם מזללה אסייתית שבאים אליה כדי לחטוף ולברוח. היא התגמדה בדיוק למידות הראויות לה. הזמן עשה לה רק טוב, האמת. כשאתה משוחרר מהבלי יחסי הציבור, אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. אפילו העיצוב ה״מושקע״ של המסעדה נראה פתאום מרופט ולא סקסי. כל הלוק המלאכותי הזה של שווקים אסייתיים, עם הפנסים והארגזים. כמה מהר זה מתיישן. ודווקא מתוך הנקודה הכי נמוכה שלה, ק-פה האנוי מתגלה בקטנוּתה המנחמת והחביבה. באמת סתם מקום עם סתם אוכל. גורל אכזר? דווקא לא. ריאליזם אכזרי ומפוכח.
הזמנו ״נאמזה עוף״ (34 שקלים). סוג של ספרינג רול ויאטנמי או אגרול סיני, ההגדרה המדויקת לא משנה כי המנה עצמה לא מדויקת: דף אורז פריך, מטוגן, נוטף שמן, ממולא בעוף קצוץ ויבשושי ושאר ירקות. פעם באייטיז היינו אוכלים אגרול שמנוני עם רוטב אדום זרחני. אז זו גירסה שלא התקדמה יותר מדי מאותן שנים חשוכות. היינו באגרול ונשארנו באגרול.
שאר המנות שמרו על אותה רמה מזללתית, מהירה, חסרת סבלנות (קיבלנו את כל האוכל תוך פחות מעשר דקות): באו ״שווארמה ויאטנמית״ (68 שקלים) הוא כינוי פמיליארי לנתחי עוף פושטיים בלחמנייה מאודה, מתוך מחשבה שהסועד הישראלי יראה את המילה ״שווארמה״ ויידלקו לו העיניים. שימו לב למחיר של אותה ״שווארמה״. באמת לא ייאמן. ״בון באו״ (68 שקלים) הוא סלט עשה זאת בעצמך של אטריות אורז, ירקות טריים ונתחי בקר ברוטב פיקנטי ומתוק, שאתה אמור לערבב בעצמך וכלום לא יוצא מזה. האטריות לא מתחברות לירקות שלא מתחברים לבשר. התוצאה: לא מתחברת ולא מחוברת; נודלס עוף (66 שקלים) היא מנה שלכאורה מגיעה ברוטב של ״קרמל פלפלים קמבודי״. בפועל, אלה אותן אטריות דביקות, מתקתקות להחריד, שאפשר לקבל בכל טייק אווי אסייתי בינוני ומטה. מטה. מטה.
לקינוח, הזמנו בננה לוטי פריזאי (41 שקלים) עם עלי בצק פריכים, קרם חלב שקדים, קרמל קוקוס ובננות ברום. הקינוח דווקא היה סביר והצליח להתגבר על מכשלת הכשרות של המסעדה כולה. לפחות זה. סיומת חביבה לארוחה סתמית. טיול קליל בארץ הגמדים שחשבו לרגע שהם ענקים.
ק-פה האנוי. מלכי ישראל 3, תל אביב. 03-6771184
גם מסעדת אונזה, כמו ק-פה האנוי, התגמדה למידותיה האמיתיות. אני אומר זאת בצער רב, כי ארוחות שאכלתי שם לפני יותר משנה וחצי, הראו שיש שם כישרון ויש יכולת, בעיקר באופן שבו תירגמו שם כמה וכמה מנות מהמטבח הטורקי ועשו זאת לא רע בכלל.
עכשיו חזרתי ולא נותר זכר מהקפדנות שנדרשת כדי לשחזר מטבח כל כך עשיר עם טעמים כל כך מובהקים. דבר ראשון, הזמנו סימיט (18 שקלים). אותו בייגלה טורקי חם וטרי. קיבלנו ג׳בטה עם שומשום, יבשה ולא טרייה בעליל; סלט חצילים חם (28 שקלים) הגיע בפעם שעברה עם חמאה חומה שהציפה את החצילים בניחוח נהדר. הפעם קיבלנו סלט חצילים ששחה בתוך חמאה מומסת שלטבח לא היה כוח לטגן עד שתישרף קלות והטעמים המקורמלים והאגוזיים יצאו ממנה. גם הסלט עצמו היה ירוד. לא מתובל, פושר, חלוש ומוחלש.
ברוסקטה פסטרומה (28 שקלים) היא עוד עדות למטבח שפועל בחצי כוח: קיבלנו שלושה טוסטונים עם עלי רוקט עייפים, חצי רקובים, איולי כוסברה, בצל כבוש, ומעליהם – נתחים דקיקים של פסטרומה שמכינים במקום. אבל יש פסטרומה ויש פסטרומה. זו הייתה פסטרומה שלא ייבשו ולא המליחו ולא תיבלו מספיק. מין פסטרומה דרדל׳ה, שילוב של ברזאולה איטלקית ומגבון לח.
לעיקריות הזמנו לחמא בעג׳ין (72 שקלים) שמשום מה מגיע בצורה של מאפה פידה טורקי, דמוי סירת קאנו. הצורה לא ממש משנה אם מדובר במנה מוצלחת, אבל זה לא היה המקרה – הבצק היה קשיח, נטול אוויר, קשה ללעיסה. הבשר שהונח עליו – טלה קצוץ – היה שמנוני ולא מתובל והתפורר כמו קשקשים יבשים משיערו של טבח עייף. כל כך קשה לפספס עם לחמא בעג׳ין או לחמעג׳ון. זה מאפה שאפשר בקלות להכין בצורה הכי סטנדרטית. אני אפילו לא מדבר על להכין אותו בהצטיינות יתרה. סתם שיהיה סטנדרטי. כמה חבל שלפעמים גם הסטנדרטי מציב רף גבוה מדי לחלק מהאנשים.
אקמק באליק (58 שקלים) הוא עיוות מוחלט של אחת מהמנות החשובות של מטבח הרחוב הטורקי: באליק אקמק. למה באונזה כותבים את השם הפוך? אין לי מושג. גם המנה הפוכה לגמרי. במקור, מדובר במנה שכשמה כן היא: דג בלחם. באונזה הפכו את סדר הדברים. לחם בדג. אה? קיבלנו שלושה קבבי דג ששחו בתוך קרם עגבניות, שבמרכזו הונחה לחם בריוש. הקרם היה חמצמץ, כי העגבניות כיום הן באמת לא משהו שצריך לכתוב עליו הביתה. קבבי הדג היו עשויים יתר על המידה. הבריוש היה בריוש. בשביל מה צריך אותו? תנו לי פילה דג מטוגן היטב בלחם לבן ואחיד, ותעזבו אותי בשקט, בחייכם.
לקינוח הזמנו סוטלאץ׳ (36 שקלים). פודינג אורז עם קרמל ובננות מקורמלות. אפשר היה להסתפק רק בפודינג אורז. למה קרמל? למה בננות מקורמלות? סליחה אדוני, יש לך עוד שאלות מיותרות?
שתי מסעדות, אם כן. על ק-פה האנוי לא חבל לי. על אונזה – חבל ועוד איך.
>> בשבוע שעבר אכלנו בניצה (NIZZA)
אונזה. רבי חנינא 3, שוק הפשפשים, יפו. 03-6486060