עוד אחד

עושה רושם שבקרוב המושג “מבקר מסעדות” יהיה לא רלוונטי. זה כאילו שהנשמה עזבה את הגוף והוא נותר חלול. במה נמלא אותו? אורז עם צימוקים? בשר טחון? גלידה וניל? לא, “מבקר ברי אוכל”. זה המילוי העכשווי, הטרנדי. את המסעדה המסורתית הולך ומחליף בר האוכל. זה כבר בר האוכל השלישי שאני כותב עליו בחודש-חודשיים האחרונים ועוד היד נטויה. האם זהו הצעד הבא באבולוציה של הביקורת? אני כבר מביט אל מעבר לאופק. אחרי ברי האוכל יגיעו מזנוני אוכל הרחוב (הם כבר שם כמובן), אחריהם עגלות הבורקס, קנטינות צה”ל, בסטות המלפפונים ולבסוף נכתוב על השקשוקה והצ’ולנט של האימהות במטבחי הבתים. זו התמזערות של התעשייה ושל השיח. כמו שאמרה פעם מישהי באיזה סרט ששכחתי את שמו: “אני לא שוכבת את דרכי לצמרת. אני שוכבת את דרכי לאמצע”. כך נראית הקולינריה הישראלית: אורגיה של שאיפות בינוניות להחריד.

שלדי הוא המצטרף האחרון לשורה של ברי אוכל חדשים. הוא נפתח בהרצליה והוא גם כשר. בקרוב אהיה “מבקר ברי אוכל” וגם אצטרך תואר הסמכה לרבנות. זוהי רוח הזמן, מה לעשות. שלדי הוא לא בר אוכל מקורי במיוחד. למעשה, הוא לא מקורי בכלל. כלומר, ממש לא מקורי, אבל מי לעזאזל דורש מקוריוּת מבר אוכל כשר? לא אני, רבותיי. אני אסתפק גם בסתם בר אוכל שמגיש אוכל לא גרוע במיוחד. הרי לא הותרתם לי ברירות, נכון?

נחשו איזה אוכל מוגש בשלדי? נראה לי שניחשתם. זה היה פשוט, לא? ים תיכוני, ערבי, מקומי, מרוקאי, מזרחי, עם סטיות תמוהות לכיוון המטבח האיטלקי והטבעוני. והכל מתובל בעוצמה, ביד חזקה ובזרוע נטויה. לא מדדתי את כמויות הכמון שנשפכו שם, אבל אני מתעטש רק מלחשוב על זה. התיבול של המנות בשלדי הוא קצת יותר חלש מהמוזיקה הרועמת שמושמעת שם על ידי דיג’יי נלהב מדי. כשיצאנו, בסוף הערב, יכולנו לשמוע את “טירוף מתוק” של אייל גולן כמעט עד קצה הרחוב. זה בעצם ממצה את כל החוויה: אל תצפו שם לניואנסים ודקויות וגם לא תתאכזבו. “אווירה שמחה”, הם קוראים לזה. “Dining Club” כתוב על השלט בכניסה. כאילו שהמילים “מועדון” ו”סעודה” משלימות זו את זו ולא מנוגדות זו לזו. ועם תועפות כמון וקמצוץ אייל גולן, בתפריט יש גם מטבוחה וכבד קצוץ (מה?), קלמרי טבעוני עשוי מפטריות, גירוס, קבב, ניוקי, שווארמה ואנטרקוט. כואב לכם הראש? לי כואב יותר.

אין כאן סגנון ואין כאן ייחוד, פרט לניסיון לפגוע במכנה המשותף הרחב ביותר. זה לא אוכל שהוא בבואה של להיטי אייל גולן, כי אפילו גולן לא מתפזר עד כדי כך לכל הכיוונים. שלדי היא לא זמר פופ ים תיכוני. היא מנסה להיות תחנת רדיו שמנגנת את מיטב הלהיטים. כצפוי מתחנת רדיו, לפעמים יש שיר שאתה אוהב, לפעמים שיר שאתה פחות אוהב. והממוצע? נו, ממוצע.

מאוד ממוצע מה שקורה כאן. טונה אדומה צרובה (64 שקלים) באיכות, כן, ממוצעת, שיצאה זה לא מכבר מהמקרר, קרירה, מוגשת על מה שאמור היה להיות פריקי (זה היה בורגול) עם אבוקדו חמים וצרוב; סיגר טבעוני (32 שקלים) זו מנה יחסית מפתיעה – המילוי (פטריות וסייטן) מתגלה כתחליף לא סינתטי ולגמרי ראוי לבשר (גם אם הייתם מתבלים בחוזקה צמיג של מכונית הוא היה עובר בתור בשר) והסיגרים עצמם, שניים במספר, מגולגלים, דקיקים ולא שומניים; מנה טבעונית נוספת הייתה עראייס (36 שקלים) - שתי פיתות קטנות, שאפילו לא טרחו לצלות על הגריל, ממולאות בתבשיל עדשים שחורות מתובל, שוב, בכמון שמטרתו ככל הנראה להוכיח שגם אוכל טבעוני הוא אוכל עם טעם. אוקיי. נראה לי שהוכחתם את הטענה. יותר מדי הוכחתם אותה. 

״גירוס דג ים״ (78 שקלים) היא מנה שמזכירה לנו מה עושים עם דגים לא בהכרח טריים: קוצצים אותם לקוביות, מפזרים מעליהם כמות משוגעת של כמון, פלפל שחור ומי יודע מה עוד, מטגנים אותם, מניחים על גבי לחוח תימני וקוראים לזה גירוס יווני. מבעד לתיבול האגרסיבי, אפשר עדיין להרגיש שיש שם דג (מוסר, אגב, לא שזה משנה במיוחד) ושהוא כבר שכח מתי הפעם האחרונה שהוא שחה במים. איזה גורל אכזר. לסיים את חייך בתוך אמבטיית כמון. 

כריך בשר מפורק (63 שקלים) היא מנת טראש סטנדרטית, אולי אפילו יותר מדי נדיבה. שתי פרוסות חלה אימתניות, עבות, שמסתירות בתוכן נתחי בשר צלוי (מפורק? איזו מילה לא סקסית) עם מיונז וחסה. אני לא אטען לרגע שזו לא מנה מהנה, אפקטיבית, לא מחייבת, שראויה לז’אנר ברי האוכל והז’אנר ראוי לה.

אחר כך קיבלנו “קרואסון דג צרפוקאי” (62 שקלים). פילה דג – בורי – נקצץ, טוגן, עורבב במטבוחה מצוינת ונדחף לתוך שלושה קרואסונים מיניאטוריים. עד כאן הכל טוב. הבעיה שאנחנו נמצאים בבר אוכל כשר, להזכירכם, וקרואסון בלי חמאה זה כמו מטבוחה בלי עגבנייה. הקרואסונים היו ישנים, יבשים, עבשים, מהסוג שזורקים במאפיות בסוף היום. או מגישים בברי אוכל כשרים.

לא הזמנו קינוח כי בכל זאת, בר אוכל כשר, אבל המלצר הבאמת נחמד החליט “לפנק” אותנו בגלידת וניל פרווה עם פקאנים מסוכרים. זה מסוג ה”פינוקים” שבתרבויות אחרות נחשבות לעבירה פלילית שגוררת אחריה עונשי מאסר חמורים. הגלידה הייתה איומה ונוראית והחזירה אותנו לגני האירועים של שנות השמונים. שלדי הוא בר אוכל שבסך הכל עושה את מה שהוא אמור לעשות. קשה לבוא אליו בטענות. זה לא הוא. זו תרבות האוכל העכשווית בכללותה. זו ההנמכה של הציפיות, אלה המנות המשוכפלות, זו הסטנדרטיזציה, זה חוסר הדמיון, זו ההתחנפות לטעם הקהל, זו הכשרות, זה הכמון. תאשימו את מי שתאשימו. ככה זה ועם זה צריך להסתדר בינתיים.