כאוס ובלגן הם מרכיבים בסיסיים ומרכזיים בחיי הלילה. כך זה היה, כך זה יהיה, מאז ולתמיד. אם אתם מחפשים אחר סדר, ודאוּת וביטחון, אולי כדאי שתלכו לעבוד כפקידי שומה במס הכנסה. אין לכם מה לחפש ברחובות אחרי תשע בערב. חיי לילה הם טריטוריה שאנשים באים אליה כדי לאבד את עצמם או לגלות דברים חדשים על עצמם. לפעמים גם וגם. חיי לילה זו אנטיתזה למהוגנוּת ולרוגע הבורגני של ענף המסעדות. לא מתקרחנים ולא מתפוצצים על רחבת המסעדה. באים כדי לאכול ולשחרר את החגורה. פנסיונרים של חיי לילה הם עכשיו פודיז. מי שבלעו כדורי אקסטזי, בולעים עכשיו כדורי בשר.
יש את מצב הביניים. לא מועדון לילה סוער ולא מסעדה מהוגנת. בר. או במקרה הזה – בר אוכל. זוהי פשרה שמקובלת על כל הצדדים. אתה יכול להרגיש בליין מבלי להתבליין עד כלות, לאבד את עצמך בחצי הכוח, עם כוס יין ביד, והכי חשוב – לאכול. זו הפעולה הממשית של התקופה. לאכול במקום לרקוד. ללעוס ולנענע את הראש לצלילי מוזיקת מועדונים שמושמעת בווליום בלתי מועדוני, אבל עדיין רועש מספיק. התבגרתם? התברגנתם? עייפתם ממסיבות? בר אוכל זה הפתרון המושלם למשבר גיל הארבעים שתוקף אנשים גם בגיל שלושים, ולבני חמישים ושישים שעדיין זוכרים מי הם היו בגיל עשרים. ככל שתרד קרנן של המסעדות, ילכו ויתרבו ברי האוכל. ממש כמו בטבע: הלווייתנים נכחדים ואחריהם מגיעים הסרדינים ודגי האנשובי.
שחקי שחקי הוא בר אוכל חדש, שבקהל היעד שלו בוודאי ניתן למצוא את מתענייני האוכל שאיבדו עניין בהרבה דברים אחרים. אם להיות כן, אני לא אוהב את השם "שחקי שחקי". זה לא שם של מקום. זה ציטוט משיר של טשרניחובסקי, וציטוטים משירים זה ביג נוֹ-נוֹ. זה יומרני, זה אשכנזי, במובן הרע של המילה, וזה גם פשוט לא יושב טוב על הלשון. אתה בא לשחקי שחקי? אז זהו, שלא. מעבר לשם הלא מוצלח, מדובר בבר אוכל שכונתי, כלומר גם בהיררכיה של ברי האוכל, אין כאן ניסיון לנסות ולהתקרב לאידאה של המסעדה הממוסדת. זה לא בר 51, האלגנטי והמוקפד, שעליו כתבתי לפני שבועיים. זה בר אוכל שמצליח לשחזר את האנרגיה הכאוטית והבלגניסטית של חיי הלילה. זה טוב וזה גם רע.
נתחיל ברע: הזמנו מקום לשעה תשע וחצי, קיבלנו את השולחן בשעה עשר ורבע. השקו אותנו בצ'ייסרים כפיצוי, אבל אנחנו באנו לאכול, לא לדפוק ת'ראש עם המלצריות. לידנו ישבה מישהי עם דוברמן בגודל של בן אדם שלא הפסיק להתחכך בנו. יש אנשים שזה מפריע להם, גם אם מדובר בשולחן בחוץ, על המדרכה. אני אוהב כלבים, כך שלא אכפת לי לחלוק איתם את מרחב האכילה והשתייה שלי. בר אוכל זה לא מסעדה קפוצת תחת. והתפריט? ובכן, קצת מקושקש ומבולגן. נדמה שיש כאן ניסיון לאחוז ביותר מדי סגנונות. השפית של שחקי שחקי היא יהלומה לוי, מתהילת ביסטרון יהלומה ויהלומה בנמל, שתי מסעדות חינניות להפליא, שהיטיבו להפנים את עקרונות הבישול המקומי וקלטו את רוח הזמן עוד לפני שקלטו אותה כל מיני מעתיקנים אחרים. בשחקי שחקי, יהלומה פוזלת. לא במובן האופטי, אלא כהצהרת הכוונות של המקום. זה לא עובד במנה של נתחי לברק מאודה (38 שקלים) שמוגשים בתוך עלה חסה עם רוטב תמרינדי. הלברק אודה ואודה עד שהתייבש, החסה ידעה ימים טובים יותר ובאופן כללי, מנת בר קטנטנה שמנסה לשחק אותה מטבח אסייתי, זו יציאה לא הכי נכונה מתחום הנוחות הטבעי של יהלומה. שמגישי הדג בחסה יגישו דג בחסה, ומי שלא נוהג להגיש דג בחסה – שלא יגיש דג בחסה. נורא פשוט, לא?
גם חלת לובסטר (88 שקלים) היא פלירט עם עקרונות שלא ברור מה הקשר שלהם לזמן והמקום הזה. כאילו מה, גם דג בתוך חסה וגם גרסה ללובסטר רול האמריקאי? לא הגזמנו? עכשיו, אני האחרון שאבוא בטענות לחלה שמרוחה בכמות אבסורדית של חמאה. כמה רע זה יכול להיות? אבל כשממלאים אותה בפתיתים של לובסטר קפוא, קצת מפספסים את כל הגדוּלה וההפרזה של הלובסטר רול כשהוא נמצא במיטבו. אנחנו לא במיין, לעזאזל. בסך הכל מטר וחצי מרחוב אלנבי המפויח והמג'ויף.
אז מתי זה כן עובד? דווקא במנה נוספת, פשוטה, פשטנית, פושטית, מנותקת מעולמה הטבעי של יהלומה – פרוסה של לחם שאור ועליו בשר מפורק (62 שקלים) מעורבב בכמות גדולה של איולי צ'יפוטלה עם מלפפונים כבושים. זו מנה טראשית לכל הדעות, אבל אי אפשר להתנגד אליה. היא מזכירה את הברים הגבריים של פעם. ואולי זו הצדעה מרגשת למצ'ואיזם שחלף מן העולם. או אמור לחלוף.
שלוש מנות כבר חוזרות לתוך הגבולות הבטוחים והטובים: קרודו של פלמידה לבנה (58 שקלים) עם שומר מוחמץ ומי עגבנייה. הפלמידה בעונה הזאת היא באמת משהו שקשה לפספס איתו; טורטליני תרד (68 שקלים) זו מנת מסעדה לכל דבר ועניין, אם המילה "מסעדה" עדיין מעוררת יראת כבוד במישהו. כיסונים דקיקי בצק ומושלמי גזרה בציר של ירקות שורש, יין לבן, חמאה ואפונת שלג. מנה עדינה ואנטיתזה למצ'ואיזם היעיל של המנה ההיא, הקודמת; ניוקי טחינה (66 שקלים) זו נדוניה מוצדקת שיהלומה סוחבת איתה מגלגוליה הקודמים: ניוקי שבבלילתם עורבבה טחינה, מוגשים עם חציל שרוף, מרווה, תרד ועגבניות. האם ניוקי בכלל אוהבים טחינה? לפעמים, כן.
הקינוחים לא היו מוצלחים במיוחד: עטאייף (30 שקלים) זה ממתק מהמטבח האזורי, שצריך לדעת כיצד להכין. כאן הוא פוקשש. בצק דק, צפוד ודביק, שלא מזכיר במאום את הפנקייקים האווריריים והשמימיים הממולאים באגוזים; "טאטן קדאיף" (42 שקלים) הוא בן כלאיים של טארט טאטן וקדאיף. וכמו שקורה בדרך כלל כשמחברים שניים יחדיו שלא נועדו זה לזה – ישנה התנגדות של שיערות הקדאיף לנוכחותם של פרוסות תפוחי העץ, וסירוב של פרוסות תפוחי העץ לשידוך עם שיערות הקדאיף. גם סתם טארט טאטן זה בסדר גמור. לא חייבים כל הזמן להתבלגן, אף על פי ששחקי שחקי היא בהחלט מסעדה של בלגן חינני וחיוני. היא משמרת את הסמטוחה של חיי הלילה, ולמען האמת, קשה לבוא אליה בטענות לגבי זה. אפשר להשאיר מקום לקצוות פרומים, עניינים לא פתורים, סדקים במטריקס. שחקי שחקי היא אירוע מתהווה. בסך הכל מדובר בתופעה אופטימית. בר אוכל לפצועים ופצועות לשעבר. הפצע לא נרפא. לא הכל חייב להיות כל הזמן טיפ-טופ. לא הכל תם ונשלם.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בפנטסטיק
שַחֲקּי שַחֲקּי. טשרניחובסקי 4 תל אביב. 03-7744511. ראשון- חמישי, שבת 17:00-00:00