בשנים האחרונות עוסק עולם התכנון הישראלי במהלכים אסטרטגיים כבדי משקל, ובמרכזם השאלה: היכן וכיצד לשכן בעשורים הבאים את אוכלוסיית המדינה, שצפויה להגיע עד 2048 ל-16 מיליון איש. אתגר הדיור מחייב להקים עד אז 1.5 מיליון דירות חדשות, אלא שכתמונת ראי סימטרית, מצוקת הדיור של הנפטרים תצריך מאמצים בקנה מידה דומה – שכן עד אז תידרש המדינה למצוא פתרונות קבורה עבור 1.4 מיליון נפטרים.
"בניגוד לבנייני מגורים, לבתי קברות אי־אפשר לעשות התחדשות עירונית ולהגדיל את צפיפותם. אלה שטחים עצומים, שתופסים אלפי דונמים, והם שם לנצח – לכן, זו סוגיה שמחייבת חשיבה אסטרטגית מעמיקה", אומרת רחלי קולסקי, מנהלת אגף קרקע, מים ומוסדות ציבור במינהל התכנון, המופקדת על האתגר התכנוני. "חוץ משאלת הקרקע והמקום, שמצויים במחסור אדיר במרכז הארץ, צריך להביא בחשבון שאנשים לא הולכים לבתי קברות מעבר לשני דורות אחורה. כלומר, אנשים יבקרו לכל היותר בקבר של הסבא והסבתא, ועם הזמן מצטברים אלפי קברים שוממים שאיש לא פוקד".
אלפי הדונמים שקולסקי מציינת אינם ניתנים להערכה מדויקת, משום שיש בישראל לא מעט בתי עלמין בלתי־חוקיים. עם זאת, גם אם מסכמים רק את סך השטח שתופסים בתי העלמין הגדולים והחוקיים (ששטחם 20 דונם ויותר), הרי שמדובר כבר על 6,500 דונם – כמעט כפליים משטחה של גבעתיים. "השטחים שכבר נתפסו נמצאים פעמים רבות בלב אזורי הביקוש למגורים. אם צריך לבחור בין לתת דונם לחיים או דונם למתים – נעדיף לתת אותו לטובת חיים. נכון יותר לתת שטחים לטובת הציבור והמגורים ולהתייעל בקרקעות המיועדות לקבורה", היא מצהירה.
מצוקת הקרקע לקבורה אינה חדשה, ובקרוב אמור להתפרסם דו"ח מבקר מדינה בנושא. אלא שבשנים האחרונות התגבשה ההבנה כי מדובר כמעט במצב חירום, שכן תוך פחות מעשור לא יוותרו כלל מקומות קבורה באזור תל אביב והמרכז. "בתל אביב רבתי אין קרקעות חדשות שמתוכננות לקבורה, ולמעט השטח שנשאר פנוי בבית העלמין ירקון — אין בגוש דן עתודות לקבורה", אומר הרב אברהם מנלה, יו"ר פורום חברה קדישא ומנכ"ל חברה קדישא תל אביב. "אמנם במדינת ישראל כל אדם זכאי לקבורת חינם (ביניהם גם תושבי גוש דן, שזכאים לקבורה חינם בבית עלמין במחוז), אך בעוד שנים ספורות — כל זה ייגמר. המדינה כבר קידמה פתרונות שונים להגדלת הצפיפות, אבל התפנית היתה חדה מדי. יש חלקים בציבור שמסרבים להיקבר בשיטות החדשות, ולא פעם קיבלתי איומים בנושא הזה".
התפנית החדה שאותה מזכיר מנלה נוגעת לאבולוציה היצירתית שפותחה בישראל במטרה להחליף את קבורת השדה המסורתית — שנחשבת בזבזנית במיוחד בקרקע. כשצוללים אל מונחי התכנון של עולם הקבורה, מתגלה כי הם אינם שונים במיוחד מאלה של שוק הדיור. מגמת הציפוף הגוברת במרכזי הערים ובמתחמי המגורים החדשים מגיעה גם לתכנון מתחמי הקבורה. כך שבמקביל לציפוף יחידות הדיור לכל דונם נתון, מצויה ישראל בעיצומו של מאמץ להגדיל את מספר הקברים לכל דונם נתון בבתי העלמין.
מגמה זו הולידה בשנים האחרונות כמה פרויקטי על: בבית העלמין ירקון למשל, מוקמים עשרה מבנים לקבורה רוויה בעלות של כמיליארד שקל, שיכילו 100 אלף קברים. הפרויקט יאפשר צפיפות של 1,500 קברים לדונם, בהשוואה ל–300 קברים לדונם בקבורת שדה כיום. הבניינים במתחם יכללו מעליות ויציעו שלוש שיטות קבורה שונות: קבורת שדה, קבורה משפחתית רמה (על משטח בטון, בדומה למרפסת) וקבורת סנהדרין (באולמות קבורה, כשהנפטר מוכנס על גבי משטח מיוחד לתוך כוך). מרבית המבנים המוקמים בירקון יהיו בני ארבע קומות ויכילו 10,000 קברים כל אחד.
סטארט־אפ אדיר ממדים אחר בתחום הקבורה נחנך באחרונה בירושלים - שם נחפרו מנהרות מתחת להר המנוחות באורך 1.6 ק"מ ובעומק 16 מטר. הפרויקט, המכונה "מנהרות עולם", נחשב לבית הקברות התת־קרקעי הראשון מסוגו בעולם ובקטקומבות המרשימות שהוא מכיל ניתן יהיה לקבור 24 אלף נפטרים. בהודעה שהופצה לתקשורת הודגש כי הפרויקט מבוצע בסטנדרט גבוה: בכל מקום שבו ישהה מבקר תידלק תאורה אוטומטית ליד הקבר, המתחם יאובזר במערכות אוורור וניקיון מתקדמות והנגישות לנכים תהיה טובה יותר בהשוואה לאתרים המיושנים.
הפתרון החדש: קבורה קומפקטית "בספרייה"
מצוקת הדיור של הנפטרים במרכז הארץ נגזרת מכך שנכון להיום, בתי העלמין הגדולים בחולון ובקרית שאול כבר נסגרו מפאת חוסר מקום, ובמקומם קוברים כיום בבית העלמין ירקון — שגם הוא עתיד להיסתם בעוד חמש־שבע שנים. בתי העלמין של ראשון לציון, יהוד וראש העין מוגדרים גם הם קרובים למיצוי. מנגד, אף שאין חולק על הצורך במקומות קבורה, הרי שאף ראש רשות אינו שש לקדם אתרי קבורה בשטחו. כך, בית העלמין האזורי ברקת, שעתיד להכיל 270 אלף קברים ואמור לשרת שורת יישובים (תל אביב, רמת גן, גבעתיים, חולון, בת ים, בני ברק, אזור, גבעת שמואל, קרית אונו, אור יהודה, שהם וחבל מודיעין) מגובה בתוכנית מ–2003, אך הפעלתו לא התחילה מעולם.
על רקע המצב, בתקופה האחרונה סוערות הרוחות סביב פתרון יוצא דופן, חדש־ישן, שאותו בוחן מינהל התכנון, באמצעות חוקרים ויועצים חיצוניים —"קבורה שנייה", או "ליקוט עצמות". במסגרת שיטה זו, מוצאות עצמות הנפטר מהקבר לאחר פרק זמן מסוים ועוברות לאחסון במעין גנזך, שבו מסודרות בקופסאות עצמות הנפטרים, ונשמרות במבנים דמויי ספרייה. אחד מתומכיו הנלהבים של הרעיון הוא ד"ר יאיר פורסטנברג, חוקר מהחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שמציין כי מדובר בשיטת קבורה שהיתה נהוגה בימי בית שני ולמרות הרתיעה הפסיכולוגית, מדובר במהלך ישים שיש לו יתרונות רבים במונחי שטח ועלות.
"ברור לכולם שמעבר למצוקת הקרקע, מחירי הקבורה במבנים החדישים גבוהים", אומר פורסטנברג. "עלות קבורה בקומות היא 12 אלף שקל, אך משפחות הנפטרים אינן משלמות אותה, ולמעשה מתקיים בישראל סבסוד צולב בשוק הקבורה. כלומר, מי שרוכש חלקות קבר יקרות בקבורת שדה, שעולות עשרות אלפי שקלים, מסבסד את כל מי שנקבר במבנים החדשים, בקבורת קומות. על רקע מצב זה, יש הצעה פשוטה, שמתבססת על עדויות שנמצאו מתקופת בית שני של שיטת קבורה כפולה באמצעות שני חללים — בחלל אחד משכיבים את הגופה ותחתיו היה חלל גדול, שאליו נאספו העצמות המשפחתיות באופן מרוכז לאחר מכן. הפתרון המודרני לעניין הזה הוא שלאחר שהאדם נקבר, יאספו את עצמותיו לתוך גלוסקמה, מעין קופסת אבן, שגודלה הוא 60 ס"מ אורך, על 30 ס"מ רוחב ו–30 ס"מ עומק. קופסאות כאלה שנושאות באופן מסודר את תאריך הלידה והפטירה, ניתן לנייד, לאחסן ולערום וזה לגיטימי ברמה ההלכתית. הרי ממילא אנחנו כבר לא נקברים על פי המנהגים שלנו ויש אבולוציה בתחום, ולכן זהו פתרון שצריכים לשקול אותו. באמצעות המבנים האלה ניתן יהיה להגיע לצפיפות של 3,500 קברים לדונם".
פורסטנברג אינו לבד. האדריכל אלישע מור התגייס ליוזמה מהזווית האדריכלית ומציע הדמיות לפתרון העתידי: "מצוקת הקרקע לקבורה בישראל הביאה אותי לגבש פתרון אדריכלי לשיטת הקבורה המכונה 'ליקוט עצמות'", הוא מציין. "מדובר בפתרון שמגובה בהלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך. מבנה קבורת הקבע עוצב בדוגמת מבני קבורה שנמצאו במקומות שונים בארץ: לצד מבנה הקבורה הקבוע יש חלקת קבורה זמנית לשנה, שבה 16 קברים. בדונם בודד ניתן לקבור 3,480 נפטרים, ובמיצוי מלא של השטח — כ–7,000 נפטרים. עלות הקבורה בשיטה זו לנפטר יחיד צפויה להיות כ–1,000 שקלים בלבד. מלבד חיסכון בקרקע ובעלויות, יש אפשרות לקבורה משפחתית במקום אחד".
גם איילת קראוס, מתכננת ערים במקצועה ולשעבר עובדת באגף להתחדשות עירונית במשרד הבינוי והשיכון, סבורה כי מדובר בפתרון מעשי שעל המדינה לבחון. "בכל פעם שאני נוסעת לירושלים אני רואה את בית העלמין בכניסה לעיר, הר המנוחות, ובכל שנה הוא גדל ומתרחב — וזו קבלת הפנים שירושלים מעניקה לתושביה. אנחנו עוברים לטכנולגיות מקיימות בכל תחומי החיים, אבל בתי הקברות אינם חלק מהשיח הזה, והגידול שלהם הוא אינסופי", אומרת קראוס.
קראוס סבורה שתהליכי ההתייעלות בתחום הקבורה צריכים לעלות בקנה אחד עם הסטנדרטים המעודכנים של שוק הדיור. "השאלה המרכזית היא אם ניתן לייצר בית עלמין הלכתי ומקיים. הקו הזה מנחה אותנו לגבי תכנון של כל מרכיב בעיר, שבו אנשים עושים שימוש — אם זה בניין מגורים, מתנ"ס או מרחב ציבורי. נכון שבתי הקברות עוברים שינויים, וכרגע במקום וילות יש בבתי הקברות בנייה, אבל זו בנייה מאסיבית. המופע הנופי שלהם הוא בעייתי, ובסוף יצטרכו להקים עוד ועוד בניינים כאלה".
אלא שהיוזמה של קראוס ופורסטנברג, שהתקבלה ברמה הרעיונית כיוזמה חיובית על ידי מינהל התכנון, התקבלה ברוח טובה פחות בקרב הממסד הרבני. בשבוע שעבר מינהל התכנון קיים לראשונה יום עיון בנושא, תחת הכותרת "העולם הבא של הקבורה", שאליו הגיעו גם נציגי המשרד לשירותי דת, נציגי האוצר, לצד הרבנים יובל שרלו מארגון רבני צוהר ורפי אוסטרוף, יו"ר חברה קדישא בגוש עציון. כוונת נציגי מינהל התכנון לדון בשיטת "ליקוט עצמות" גררה מחאה לא קטנה מצד נציגי הרבנות הראשית, שדרשו לבטל את הדיון. במכתב הבהרה שפורסם מטעם הרב יעקב רוז'ה, חבר מועצת הרבנות הראשית, שהיה אמור להשתתף בדיון וביטל את השתתפותו, נכתב בין השאר כי למינהל התכנון אין סמכות לדון בשינוי צורת הקבורה, שכן "רק הרבנות הראשית לישראל רשאית לדון בכך".
הפריפריה תציל את המצב?
"מדברים היום על חזרה לקבורה מימי בית שני, אבל לא כל מה שהתאים לימי בית שני מתאים היום", פוסק מנלה. "מה עם סחר בעבדים? זה גם היה בימי בית שני. אני מטפל בקבורה של כשליש מנפטרי המדינה ומכיר את הציבור, ויכול להגיד שהדיון הזה הוא תיאורטי. הצפיפות כיום גבוהה ב–600% בהשוואה לזאת שהיתה נהוגה בעבר. אנשים מהלכים אימים ואומרים שכל גוש דן יהיה קברים, אבל זה לא נכון. בתחום רגיש כמו קבורה אסור ללכת על פתרונות רדיקליים, כי בסוף נחזור לנקודת האפס והציבור ידרוש לחזור לקבורת שדה".
האם לא מדובר רק בקיבעון מחשבתי, שעשוי להשתנות כפי שהשתנו התפישות בנוגע לקבורה בקומות? מנלה סבור שלא. "הקבורה בקומות, אף שנדרש זמן לציבור להסתגל אליה, זכתה מהשלבים הראשונים לתמיכה של הרבנות הראשית. לפתרון של ליקוט עצמות אין ולא תהיה תמיכה ואני לא רואה את זה קורה".
עד שיאומצו פתרונות חדשים, נראה כי במינהל התכנון מבקשים לעבור לתכנון מתחמי קבורה אזוריים (במקום בתי עלמין עירוניים; י"ד) — וכי הפתרון למצוקת הקרקע במרכז יישען במידה רבה על הפריפריה. במחוז צפון, למשל, מופקדות כיום שתי תוכניות לבתי עלמין אזוריים: הראשון בכרמיאל, שעתיד לשרת את כרמיאל, יישובי המועצה האזורית מרום גולן והמועצה האזורית משגב. השני הוא בית עלמין אזורי בג'דידה מכר, שישרת את האוכלוסייה הערבית בג'דידה מכר, עכו וכפר יאסיף, לצד האוכלוסייה היהודית של עכו.
"אנחנו בוחנים את כל האפשרויות ורוצים לשמוע מה עוד ניתן לעשות כדי לייעל את הטיפול בנושא", מסכמת קולסקי. "ומעבר למה שמקודם בפריפריה, אנחנו מקדמים מכרז באזור מרכז הארץ לאיתור קרקעות נוספות לקבורה. כשהממשלה החדשה תקום אני מאמינה שזו תהיה אחת הסוגיות שנקדם במרץ".
