לאחר שהוקרן בפסטיבל דוקאביב בתחילת חודש יוני, "טנטורה" זמין לצפייה גם למנויי HOT ומשודר ב-HOT8. לרגל עלייתו למסך הקטן, חזרנו לביקורת המקורית שפורסמה עליו.
יש משהו מעט אירוני בכך שבאותו השבוע עובר בכנסת בקריאה טרומית חוק שיאסור על הנפת דגלי פלסטין באוניברסיטאות בעקבות טקסי הזיכרון שנערכו ביום הנכבה, שנועדו לזכור ולכבד את המתים, ובמקביל מוקרן בפסטיבל דוקאביב הסרט "טנטורה", שעוסק לא מעט בזכותם של הפלסטינים לזכור את העבר שלהם, וגם להתאבל עליו באופן שבו הם בוחרים.
מצד שני, נראה שכל סרט דוקומנטרי בנושא המצב הישראלי-פלסטיני ייצא בדיוק כשבמרחב שלנו בוערת סוגיה כזו או אחרת שקשורה לסכסוך, מכיוון שהוא נוכח כל הזמן. ועדיין, העמדה הרווחת בציבור הישראלי-יהודי כוללת הכחשה בלתי פוסקת שהנכבה בכלל התקיימה, גם אם היא ממשיכה להתקיים, ובתקופה זו ממש תושבי מסאפר יטא (דרום הר חברון), בתוכם ילדים וקשישים, מאבדים את בתיהם אחד אחר השני להריסות צבאיות. הנכבה ממשיכה, מוכחשת ומשמשת כאיום, הכל בעת ובעונה אחת.
"טנטורה", שהוקרן בפסטיבל סאנדנס מוקדם יותר השנה, שוזר בתוכו כמה סיפורים (וזכה על כך בפרס התחקיר של דוקאביב). הראשון הוא הסיפור של הקרב על הכפר טנטורה, היום אזור חוף דור, ב-1948, שאפוף בשמועות על טבח המוני של תושבי הכפר שביצעו חיילי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שהכוחות הערביים במקום כבר נכנעו. השני הוא סיפורו של תדי כץ, שכתב עבודת מאסטר בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה בשנות התשעים בנושא הקרב, ובמסגרת המחקר ראיין והקליט עדים, בתוכם חיילי חטיבת אלכסנדרוני עצמם ותושבים שחיו בטנטורה.
כץ קיבל ציון גבוה מאוד בעבודה, אבל לאחר מכן נתבע על ידי חיילי החטיבה, התואר נשלל ממנו ועבודתו הוצאה מהספרייה. וישנו, כמובן, גם הסיפור הגדול יותר - המטרות המוצהרות יותר ופחות של ההנהגה הציונית, האופן בו אנחנו הישראלים תופסים את כוחות הצבא שלנו והאופן בו הם פועלים מאז ועד היום, וכל המנגנונים שעדיין פועלים ביחד כדי להשתיק כמה שיותר כל קול שמנסה להציע סיפור אחר, לחשוף מציאות שהוסתרה או אפילו לשאול שאלות.
הסרט משתמש בחלק מההקלטות של כץ משנות התשעים ומוסיף ראיונות מצולמים חדשים יותר עם חברי חטיבת אלכסנדרוני, כולם כיום בני 90 פלוס, והראיונות נעים בין הכחשה מוחלטת להודאה מוחלטת. עדויות לא מעטות מספרות סיפורים דומים - נערים וגברים שנאספו במכלאות ושם נורו למוות, אחרים שהוצמדו לקיר ונורו אחד אחר השני בשורה, כ-270 גופות שנערמו ונקברו בקבר אחים וניסיון אונס אחד של נערה בת 16. לא כולם מסכימים על הפרטים וישנו גם עיסוק לא קטן בטיב המחקר שעליו בוססה עבודתו של כץ, אבל דבר אחד בטוח - משהו קרה שם, והסיפור של "טנטורה" משמש בסך הכל כדוגמה לסוגיה רחבה יותר של הציבור הישראלי - הסירוב העיקש להכיר בעוולות העבר (וההווה) וכתולדה מכך גם סירוב עיקש לתקן אותן ולנסות להמשיך הלאה לעבר עתיד טוב יותר.
הדיון הזה הוא רלוונטי מאי-פעם. אם בנוגע לקרב בטנטורה אין לנו אלא להסתמך על עדויות וזיכרונות סותרים של האנשים שלחמו במקום, כיום יש לנו תיעוד נרחב של פעילות הצבא בשטחים הכבושים, מדיניות הממשלה והגישה הכללית שישנה בציבור הישראלי-יהודי בנוגע לעם הילידי של הארץ הזאת - שבין אם תסרבו או תסכימו לקרוא להם פלסטינים - לא תוכלו להתווכח על העובדה שהם היו כאן כשהגענו לכאן ועדיין נמצאים כאן.
ובדיוק במקום הזה נעוצה המסקנה שמומלץ שכל ישראלי יצא ממנה מהסרט - האפשרות לבחון, להרהר, להטיל ספק ולשאול שאלות, בעיקר במקומות בהם ישנן התנגשויות בין הנרטיב שסיפרו לנו לבין מה שקורה במציאות, ואלה הן הרי יומיומיות. ממש כפי שאין סיבה לקבל את הנרטיב הציוני באופן עיוור, אין גם סיבה לקבל את הנרטיב הפלסטיני באופן עיוור, אבל ישנן מיליוני סיבות לשאול שאלות ולנסות לפחות להכיר באפשרות שאולי, רק אולי, מיליוני בני אדם לא זועקים לשמיים מדי יום בגלל סיפור דמיוני שהם הגו במוחם. הלל כהן, פרופסור מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, מסכם זאת היטב בסרט: “לאמת יש את הכוח שלה. הכוח של האמת, אי אפשר להעלים אותו, וכשחם זה מתחיל לעלות אל פני השטח”.
"טנטורה" בניגוד לאופן שבו הוא בוודאי ייתפס בציבור הציוני, אינו בא להאשים את ישראל במשהו שמדינות אחרות אינן אשמות בו. להפך, למרות תיאורי הזוועות, יש בו גם יחס מציאותי לפשעי מלחמה. כך, אחד התיאורים הכי מזעזעים וגרפיים בסרט הוא דווקא של מה שנעשה לגופות חיילים יהודים על ידי הכוחות הערביים, וישנה גם התייחסות לפשעי המלחמה שביצעו האמריקאים בווייטנאם. זה לא מוצג על מנת להציע גישה סלחנית כלפי פשעי מלחמה, אלא פשוט על מנת לומר - אלה קורים, הם מזעזעים אך עדיין אנושיים, והשאלה האמיתית היא מה עושים איתם לאחר מכן. תשובה אפשרית אחת היא לחקור אותם, לדבר עליהם, ללמוד מהם ולהסיק מסקנות לעתיד, להכיר בקורבנות שלהם ולכבד את האבל שלהם. אופציה נוספת היא להכחיש, לטייח, להצדיק, לרקוד פירואטים מוסריים מסביבם רק כדי להרגיש טוב עם עצמנו, ובכך לתת מצע פורה להמשיך ולבצע אותם ולהמשיך להעמיק את הפצע המדמם של החברה שלנו, תוך שאנחנו מכחישים שהוא בכלל קיים. באיזו אופציה אתם הייתם בוחרים?
"טנטורה", ישראל / ארה"ב 2022, 94 דקות. במאי: אלון שורץ