אחרי שנים של פיתוח ובניית חזון שכלל סדרה שלמה של סרטים, נובלות גרפיות, משחקי מחשב ומי יודע עוד מה, זאק סניידר הוציא לאור את "רבל מון: ילדת האש", החלק הראשון של אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שלו. כשהסרט עלה לנטפליקס בדצמבר האחרון, הקונצנזוס העולמי לגביו היה שמדובר בכישלון מפואר כמעט בכל אספקט; קונספטואלי, עלילתי, תסריטאי - רק תזרקו חץ ובטוח תפגעו במשהו מקולקל.
זה לא מנע מחסידיו של הבמאי לפצוח בקמפיין נוסף לשחרור ה"סניידר קאט" הידוע לשמצה (לא ברור כרגע מה עלה בגורלו), שכבר הפך לתירוץ קבוע. הפעם שום קמפיין, שום זעקה שהרצפה עקומה ושום האשטאג ייעודי לא יעזרו. "רבל מון" הוא זאק סניידר מכף רגל ועד ראש וכשלונו של הפרויקט הזה הוא עליו בלבד. אחרי החלק הראשון והרפה, עלה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון "רבל מון - חלק שני: המצלקת", חלקה השני של הסאגה, שמאיימת לא להסתיים בקרוב.
למי שכבר הספיק לשכוח ואימץ את כל התאים במוח כדי להיזכר ולא הצליח מסיבות ברורות, נזכיר כי הגיבורים האקלקטיים ביותר של הגלקסיה בהובלתה של קורה (סופיה בוטלה), אישה מסתורית עם עבר לא ברור, חיסלו את אדמירל נובל (אד סקריין), או כך הם חשבו. הגיבורים של סניידר חוזרים לולדט, הכוכב שהוא בעצם מושבה חקלאית אחת גדולה ומגלים כי האדמירל חי וקיים וכי הוא מאיים להשמיד את ביתם החדש. הם מתאספים שוב ומתכוננים לקרב הגדול יחד עם שאר התושבים. בין לבין העבר האפל של קורה נגלה בפנינו, כמי שהתנקשה כביכול בנסיכה של הגלקסיה.
הסרט נפתח בקולו של אנתוני הופקינס שמדבב את דמותו של ג'ימי הרובוט (תפקידו בסיפור עדיין לא ברור). במספר מצומצם של שורות הוא מתמצת את העלילה של הסרט הקודם בצורה טובה יותר מהסרט עצמו. וזה אומר הרבה על התוצרים האחרונים מבית היוצר של סניידר. שום דבר אינו ברור והכל ונראה כמו רצף אקראי של אירועים סתמיים שמתאספים יחדיו לכאילו סרט, שהוא בעצם מיקס של כמה וכמה דברים. וזה לא עובד בשום שלב. ובאופן לא מפתיע, זה קורה ביג טיים ב"המצלקת", שהוא פשוט תמונת מראה ליומרנות המנופחת של סניידר ומדרדר את הפרויקט הזה בעוד שלב בדרך לפח האשפה ההוליוודי.
אין כאן תסריט, סיפור, עלילה או דמויות מעניינות שיכולות להציל את הדבר הזה. אחרי צפייה של שעתיים קשות מנשוא שכללו הצצות חוזרות בשעון וזעקות שבר של למה הסיוט הזה לא נגמר כבר, אי אפשר שלא לתהות – מי לעזאזל בחלונות הגבוהים של נטפליקס חשב שאסופת הפריימים הזו ראויה להיות משודרת? זה ליטרלי כסף שנזרק לפח.
תצוגות המשחק נשארו עלובות (בוטלה כהרגלה בולטת לרעה) והניסיון לייצר דיאלוגים שהם כאילו רציניים ועמוקים פשוט מביך. הפעם סניידר מנסה לקרב אותנו לגיבורים שלו וליצור חיבור רגשי. זה מהלך מלאכותי, מאולץ ומתיש שהופך את "המצלקת" לסרט מלודרמתי ומאופק יותר מאשר אקשן אפי וסוחף. ועד שכבר מגיעות סצנות שקורה בהן משהו, הן מרגישות כאילו נלקחו מתוך פרק של "פאוור ריינג'רס" ולא מתוך סרט עתיר תקציב.
על כל אלו, סניידר כהרגלו מעיק ויוצק את סימן ההיכר שלו: הילוכים איטיים. מילא אם היה מכניס אותם במקומות הנכונים ובטיימינג המתאים. עכשיו זה כבר ברור שזה ניסיון לכסות את הכלום ושום דבר שיש לו להציע לצופים. אי אפשר להאמין ש"המצלקת" (ו"רבל מון" בכלל) הגיע מאותו האיש שהביא לנו יצירות מופתיות כמו "השומרים" ו-"300", שהיו שיא הפאר והיצירה של סניידר והפכו אותו לבמאי נערץ ויש שיגידו לאוטר. בסאגת "רבל מון" הוא ממשיך לאכזב ובמקום אקשן מרהיב וסוחף הוא מגיש לנו עיסה שמרגישה כמו אקספוזיציה ארוכה, מדכאת, מלודרמתית ונחותה.
ועכשיו קחו אוויר מלוא הריאות: לפי הידיעה האחרונה, סניידר מבשל לנו עוד ארבעה סרטים בסאגה הנוראית הזו (שתכלול שישה סרטים לפחות) ולא באמת ברור מה מניע אותו. גם הקהל וגם המבקרים מסכימים באופן נדיר למדי שמדובר באחד בפרויקט גרוע. אז שנייה לפני ערב חג הפסח חובה על כל חובב קולנוע לשאול: האם זאק סניידר הוא מזוכיסט?