רוברט אגרס סומן כאחד מבמאי האימה המבטיחים של השנים האחרונות כבר בשנת 2015, עם סרט האימה המוערך "המכשפה", ומאז צבר פילמוגרפיה מסוגננת וייחודית לו. השאפתנות שלו בלטה לכל אורך הדרך, וכעת היא הובילה אותו ליצירה אולי השאפתנית ביותר שלו עד כה - "נוספרטו" - עיבוד לסרט האימה הקלאסי משנת 1922, שנחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע בכלל ובז'אנר האימה בפרט.

הסרט המקורי בוים על ידי הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו, שיצר עיבוד לספר "דרקולה" של בראם סטוקר, רק מבלי לשלם זכויות יוצרים. זה פחות עבד מבחינה משפטית, ולאחר שמשפחתו של סטוקר תבעה, רוב עותקי הסרט הושמדו. למרבה המזל, מעט עותקים הצליחו לשרוד ו"נוספרטו" של מורנאו עדיין, כאמור, נחשב ליצירת מופת שסללה את הדרך לסרטים דומים שבאו בעקבותיו. לעבד מחדש קלאסיקה כזו היא משימה לא פשוטה בלשון המעטה, אך אגרס הוא לא הראשון שעושה זאת - עיבודים בולטים נוספים נעשו בשנת 1979 וגם בשנת 2000.

העלילה של "נוספרטו" גרסת 2024 מתרחשת בשנת 1838 ובגדול נצמדת לעלילה המקורית ובמרכזה אלן (לילי רוז דפ), צעירה שנרדפת במשך שנים על ידי דמות מסתורית אשר משתלטת על גופה בלילות ומטרידה את מנוחתה. בעלה הטרי תומס (ניקולס הולט, "אקס מן"), הוא סוכן נדל"ן שאפתן ורגיש שיוצא לנסיעת עבודה, שתופסת תפנית מטרידה, במהלכה הוא פוגש רוזן מסתורי בשם אורלוק (ביל סקארסגארד, "זה") - המתגלה כערפד צמא דם וגם כיישות שרדפה את אלן מילדותה. אורלוק נחוש בדעתו לקחת את אלן לעצמו ועל הדרך גם גורם למגפה קטלנית שהולכת ומתפשטת בעיירה.

עוד בתחילת דרכו הוכיח אגרס שיש לו וויז'ן, אמירה וסגנון מובהק משלו, הניכרים בכל סרטיו - והם בהחלט בולטים גם ב"נוספרטו". אחד מהם הוא היכולת שלו לייצר אווירה שמשתלטת ומורגשת בכל פריים, מבניית התפאורה, דרך עיצוב הפסקול ועד לסטורציה של הצבעים על המסך. מהבחינה הזו, אגרס ללא ספק יצר סיפור גותי מהמרהיבים שנראו על המסך בשנים האחרונות. גם מבחינה תמטית ניתן לראות כמה מסימני ההיכר המובהקים של אגרס, ביניהם עיסוק בפולקלור, גבריות, מיניות נשית והדיכוי שלה. הפעם אגרס הוסיף גם כמה אמירות בנוגע ליחס הרפואי המזלזל כלפי נשים, נושא ראוי להערכה בפני עצמו.

כרימייק, "נוספרטו" לא מבייש את המקור ונותן לו את הכבוד הראוי לו. כיצירה גותית, קשה שלא להעריך אותה ואת יופיה הוויזואלי. אבל כסרט אימה, במיוחד כזה המתיימר לעבד מחדש קלאסיקה - הוא פשוט לא מספיק טוב. נעשו כמה החלטות שנויות במחלוקת מצדו של אגרס, ייתכן כדי להבדיל את עצמו מגרסאות קודמות, שככל שהן הרחיקו את הסרט מהעיבודים הקודמים, הן גם הורידו מהאפקטיביות שלו כסרט אימה. הנראות של הרוזן אורלוק שונתה באופן משמעותי ובין היתר התווסף לו שפם שמסתיר את שיניו המחודדות, וגורם לאורלוק להיראות יותר כמו גבר מזרח-אירופאי סטנדרטי בגיל השלישי, מאשר רוזן אימתני. "נוספרטו" הוא למעשה סרט ערפדים בלי שיניים, שתצטרכו ממש להתאמץ כדי לראות אותן, לא רק בגלל השפם - אלא גם כי רוב הזמן אורלוק נמצא בחשיכה ובאמת שקשה לראות אותו, גם על מסך קולנוע ענק.

החלטה בעייתית אחרת היא לקבור את סקארסגארד מתחת לשכבות רבות מדי של איפור, שלא משאירות שום זכר לשחקן שעשה קריירה מהבעות הפנים המטרידות שלו בתור הליצן פניווייז ב"זה" - שלמרות שגם שם היה מאופר, האיפור כן השאיר מקום להבעות הפנים הייחודיות שלו. התחושה היא שכל אחד יכול היה לגלם את אורלוק, ושהיכולות האקספרסיביות הפנומנליות של סקארסגארד מבוזבזות כאן לחלוטין. קולו של אורלוק הוא אספקט נוסף שפוגע בדמות - וקשה להבין איך אגרס וצוותו לסרט הגיעו למסקנה שמבטא מזרח-אירופאי כבד ור' יותר מדי מתגלגלת ברמת גיחוך יעשו את העבודה, ויספקו לאורלוק את הקול האימתני שאמור להיות לו. אגב, סקארסגארד השקיע רבות העניין הזה, ועבד עם זמרת אופרה איסלנדית כדי להגיע לקול עמוק במיוחד. למרבה הצער, זה לא תרם לשיפור הדמות. 

בכל הנוגע לסצנות האימה, ראוי לציין שהן מעטות, אם כי חלקן באמת מעוררות חלחלה, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסאונד. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר את הפילמוגרפיה של אגרס - סרטיו לרוב מאופיינים בקצב איטי, אווירה מטרידה ואימה אטמוספרית, ופחות בסצנות רוויות אלמנטים כמו jump scares ו-gore האופיינים לסרטי אימה יותר מיינסטרימים. אגרס יודע לייצר אווירה מטרידה ומותחת היטב, אבל בכל זאת, כדאי לציין כי מי שציפה לסרט ערפדים מדמם במיוחד, עלול להתאכזב. גם מרבית הסצנות שאמורות להפחיד מתבססות על המשחק הפיזי של דפ - וזה לא מספיק. היכולות הגופניות שלה אומנם מרשימות, אבל הסצנות הללו חוזרות על עצמן יותר מדי בסרט שהוא מלכתחילה גם ארוך מדי לסרט אימה.

"נוספרטו" המקורי הפך לקלאסיקה כיוון שהביא סצנות בלתי נשכחות וחדשניות, לקהל שלא היה מוכן אליהן - היום, אחרי למעלה מ-100 שנה של אימה, אין ספק שהרבה יותר קשה לעשות את זה. "נוספרטו" המחודש לא מצליח לחדש הרבה, אך הוא מצליח לספר סיפור גותי אפקטיבי, בהפקה מרהיבה שתספק יותר את חובבי האימה האיטית והאטמוספרית, מאשר את מי שהגיע לראות סרט ערפדים רווי דם. מעל לכל, "נוספרטו" הוא יצירה שמוסיפה עוד רובד לפילמוגרפיה המעניינת של אחד הבמאים הייחודיים שעובדים בימינו, אך כזו שלא גוברת על יצירות קודמות שלו, וגם לא צפויה להשאיר חותם בז'אנר האימה, בשונה מהמקור עליו הוא מתבסס.