כדי להתחיל לדבר על "הנערה הכי בת-מזל בעולם", צריך לדבר על מילה קוניס. וזה הולך להיות קשה, כי אי אפשר לדבר עליה בלי להשתמש בהמון אמוג'יז של לבבות. התחושה היא שמאז שהייתה ג'קי ברקהארט של "מופע שנות ה-70" כולנו מלווים אותה, ושהיא לא רק כוכבת קולנוע חביבה אלא סוג של חברה יקרה. לא משנה איפה תככב, בין אם מדובר בהפקת ענק של דיסני או סרט אינדי שמנסה להגיע עד האוסקר ונכשל, תמיד נהיה בעדה. גם כשהיא עושה עבודה פחות טובה מהרצוי. כמו, למשל, בסרט "הנערה הכי בת-מזל בעולם" ("Luckiest Girl Alive") של נטפליקס. אבל לא כדאי להקדים את המאוחר.
כי אחרי שנדבר על מילה קוניס, כדאי שנדבר על האישה שהיא מגלמת: אני פינלי (זה השם, לא "אנני"). עיתונאית צעירה, חדה, מוכשרת ויפה שחיה את החיים המושלמים - משרה חלומית במגזין נשים שיכולה לשים אותה בכיוון הנכון למשרה חלומית עוד יותר בניו יורק טיימס, ארוס שהוא חתיך כמעט כמו שהוא עשיר (והוא מאוד חתיך) ודירה מפוארת בניו יורק. אבל מהרגע הראשון, אני מבהירה לנו שזו רק הצגה מבחינתה. היא עושה מה שצריך כדי שלא ישימו לב שהיא עדיין מרגישה כמו הנערה שהייתה לפני עשרים שנה: ילדה מבית עני שקיבלה הזדמנות ללמוד בבית ספר פרטי יוקרתי, נאנסה על ידי שלושה מחבריה לספסל הלימודים ושרדה ירי המוני בבית הספר. היא מסרבת להיות קורבן, אבל בין השאר בגלל שהמוניטין שלה לא איפשר לה לחשוב על עצמה ככזאת. במהלך הסרט, היא צריכה להחליט מי היא, מה לעשות עם הקול של הילדה שהייתה והדחיקה כל השנים האלה, ומה היא תעשה ברגע שתחליט לספר לעולם מיהי באמת.
מדובר בסיפורה של אישה שמתמודדת עם הטראומה שלה, וזהו בסיס עלילתי לכמה סרטים מעולים: "בחירתה של סופי", "שתיקת הכבשים", "אנחנו". אבל משהו בסיסי מאוד פשוט לא עובד ב"הנערה הכי בת-מזל בעולם" - הוא נראה כמו סרט של נטפליקס. לא כמו אחד הסרטים היוקרתיים שענקית הסטרימינג דוחפת לאוסקר, אלא כמו עוד סרט שהביא לה מוניטין של יצרנית סרטים סוג ב'. השפה הקולנועית שלו דלה, שטחית ובסיסית; הזגזוג בין העבר וההווה נעשה בצורה מגושמת ונטולת פואנטה או אלגנטיות. בלי לחפש אשמים, חלילה, נראה שמדובר בתקלה של הבמאי מייק בארקר, שביים פרקים מצוינים בכמה מסדרות הטלוויזיה הטובות בעולם ("פארגו", "ברודצ'רץ'", "סיפורה של שפחה") אבל הולך לאיבוד כשהוא לא משרת חזון של יוצר בכיר ממנו. הסצנות שמציגות את הטראומות המכוננות של אני עובדות (לפי צופים מסוימים, הן אולי עובדות טוב יותר מדי ומחייבות באזהרת טריגר), וברגעים שבהם הסרט ממש נכנס עמוק לזיכרונותיה הכואבים קשה שלא לכאוב יחד איתה, אבל בסופו של דבר מדובר במלודרמה די נצלנית ונטולת עידון.
ובכל זאת, סרטים בינוניים ניצלים לפעמים בזכות שחקנים טובים שנושאים אותם על כתפיהם. זה לא המצב הפעם: קוניס הצטיינה כתיכוניסטית משעשעת ב"שנות ה-70" וגם כבלרינה עם צד אפל ב"ברבור שחור", אבל כאן היא בקושי מצליחה להגיע לעומקים משמעותיים באמת בדמות שלה. היא מספקת רגעים חזקים פה ושם, כי הסרט לא נותן לדמות שלה רגע אחד של מנוחה, אבל היא לא מגיעה לשיאים הרגשיים שאני יכלה לספק לה. היא אולי שחקנית מוצלחת, אבל זה כנראה ליהוק פחות מדויק ממה שמפיקי הסרט חשבו (ייתכן שזה נובע מהעובדה שקוניס היא אחת מהמפיקות הללו).
את אמה של הגיבורה מגלמת שחקנית-העל קוני בריטון ("אורות ליל שישי", "הלוטוס הלבן"), שעושה כאן עבודה די מחרידה. זהו תפקיד כפוי טובה של אישה שאי אפשר לאהוב, ובריטון מבצעת אותו במשחק מוגזם ונטול עידון או אמינות. הסצנות שבהן השתיים מתנגשות יכולות להיות די מביכות לפרקים, וגם זו כנראה אשמתו של בארקר - כי סצנות שבהן שתי שחקניות מצוינות רבות אחת עם השנייה הן עוד סיבה לקום בבוקר. כאן הן לא היו משהו ששווה להסיט את המבט מהטלפון בשבילו.
"הנערה הכי בת-מזל בעולם" הוא סרט על הדרך שבה התקשורת והחברה חושבים על קורבנות, ועל היעדר המורכבות והניואנסים שבהם אנחנו מסתכלים על אסונות וטרגדיות. הבעיה היא שאותן מורכבויות נעדרות מהתסריט של ג'סיקה נול. מלבד אני, אף דמות לא זוכה לאיזשהו פיתוח או הרחבה מעניינים, וקווי עלילה מסקרנים מתחילים בלי להסתיים, כאילו עלינו לחכות לפרק הבא. וזה בלי לדבר בכלל על סצנת הסיום המטופשת להפליא. הסרט מבוסס על הספר שכתבה נול, ונכתב (בין השאר) בהשראת חוויותיה האישיות של הסופרת; קשה להסתכל על יצירה כל כך אישית ולומר "לא משהו", אבל יכול להיות שהסיפור הזה עבד טוב יותר ב-300 עמודים על גבי דף נייר ולא בשעתיים על המסך.
כשהסרט הסתיים הלכתי למקום היפה הזה שנקרא "האינטרנט" כדי לבדוק מה עוד אנשים חשבו עליו. אני יודע מה דעתי עליו - מדובר באירוע בינוני שהרוויח את מקומו בנטפליקס ביושר. ובכל זאת, מסתמן שאני בדעת מיעוט, כשרבות מהצופות בסרט מספרות שעבורן, הסרט הזה היה ייצוג קשוח, מכבד ומעצים של התמודדות עם תקיפה מינית. ובשלב הזה, מתחדדת אצלי ההבנה שלא משנה כמה בינוני הסרט הזה בעיני, אם יש אישה אחת שהשעתיים האלה בחברת מילה קוניס גרמו לה להרגיש פחות בודדה - כבר אפשר לברך על כך שהוא נעשה. אם הסרט המעפן הזה הצליח לגרום למישהי להרגיש בטוחה מספיק כדי להשתמש בקול שלה ולספר את סיפורה, הוא כנראה לא עד כדי כך מעפן.