כשנבלים בשר ודם או חייזרים כבר לא מאיימים בהכחדת האנושות, סרטי האקשן והמד"ב משתמשים בנבלים יצירי בינה מלאכותית כמו ב"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות" או רובוטים חצי-אנושיים עם מודעות עצמית גבוהה כמו ב"היוצר". הסרט התורן שעוסק בנושא הלעוס הזה הוא "אטלס" ("Atlas") של נטפליקס, סרטה החדש של ג'ניפר לופז שאף הפיקה אותו. הסרט, שכבר הספיק לכבוש את טבלת דירוג הצפיות והגיע למקום הראשון, מתקיים בעתיד הרחוק ומנסה בדרכו העקומה לשאול שאלות הרות גורל לגבי העתיד המשותף של בני האדם והבינה המלאכותית. רק שהוא נראה יותר כמו "שליחות קטלנית" מעלי אקספרס, ופחות כמו סרט מקורי וחדשני.
העלילה מתרחשת בעולם עתידני - לא אפור או מדכא כמו "בלייד ראנר" למשל, אלא עשיר בצבעים, מכוניות מעופפות, ומגדלים גבוהים ומפותלים. ניכר שלמעצבים האומנותיים ניתנה כאן יד חופשית בעיצוב הקונספט הכללי והחביב יחסית של הסרט. סימו ליו ("ברבי") הוא הרלן, רובוט בעל מודעות עצמית מפותחת מאוד, שבמקום לנצל את היכולות שלו לטובה, הופך לטרוריסט ומוביל צבא שלם של רובוטרוריסטים שמטרתם היא להשמיד את רוב החיים על פני כדור הארץ. אחרי שכל העולם ואשתו מנסה לחסל אותו ללא הצלחה, הוא נוטש את כדור הארץ למיקום לא ידוע.
מרגע זה הסרט טס 28 שנה קדימה ואנחנו פוגשים את אטלס שפרד, אנליסטית ללוחמה בטרור שיש לה עבר משותף עם הרלן. היא גם נחושה לחסל אותו, מסיבות שיתגלו בהמשך. אחרי שהיא מגלה את מיקומו הסודי, אטלס מצטרפת לכוח צבאי בהובלתו של הקולונל בנקס (סטרלינג קיי. בראון) כדי למצוא את הרלן ולמנוע ממנו לשלוח ראש נפץ קטלני לעבר כדור הארץ. כמובן שהתכנית משתבשת, ואטלס נאלצת לעמוד לבדה מול הרלן וצבא הרובוטים שלו.
עזבו לרגע את העלילה הדלילה והפשטנית הזו, שגורמת לגלגול עיניים מאסיבי עד כדי סחרחורת. השאלה שצריך לשאול היא כמה עוד אפשר לאכול את הסרטים האלה, שבהם המטרה הנעלה של הנבל היא להשמיד את האנושות ולתת לה הזדמנות לצמוח מחדש. הנימוק הזה כל כך טחון, לעוס ומאוס. אבל זו בעיה קטנה שמצביעה על הכלל: התסריט של "אטלס" פשוט כתוב רע מיסודו. זה בולט בדיאלוגים, אך בעיקר במסע הגיבורה הקצר והמחופף (כיאה לסרטים של נטפליקס) שאטלס עוברת: במהירות שיא היא הופכת מאנליסטית ממושקפת חובבת שחמט וחסרת כישורים פיזיים מינימליים, ללוחמת מתוחכמת ואמיצה. ולא, רמת המשחק הירודה של ג'יי לו לא עוזרת לכל הדבר הזה להיראות אמין יותר. להיפך. היא תיאטרלית מדי וכהרגלה מוגזמת עם הבעות פנים דביליות שיכשילו באודישן כל שחקן מתחיל. לופז היא אולי זמרת נפלאה ומכונת להיטים מהלכת על שתיים. אבל שחקנית? ממש לא.
במסע המטופש שלה לעבר גאולה וכפרה, מלוות את אטלס מספר דמויות וגם הן שטוחות וחסרות עניין, כיאה לתסריט הדל. סטרלינג קיי. בראון הופך לדמות שולית ביותר, את מארק סטרונג בתור הגנרל שמוציא לפועל את המבצע הזה עדיף לא להזכיר מפאת כבודו וסימו ליו - נו מילא. תפקידו הטוב ביותר בקריירה עד כה היה של בובת פלסטיק מלאה בעצמה. מי שכן ראוי לאזכור הוא סמית', חצי-רובוט חצי-שריון קרב עוצמתי שמופעל על ידי חיבור חושי למפעיל שלו. במקרה הזה זוהי אטלס, שנאלצת ללמוד בעזרתו שאפשר וכדאי לסמוך על בינה מלאכותית. מערכת היחסים שנרקמת ביניהם חמודה וחביבה, אבל אין כאן ערך מוסף וזה לא מספיק להחזיק סרט שלם. בשעה הראשונה של הסרט אטלס לומדת להתחבר רגשית לסמית' ולתפעל אותו. השעה השנייה מוקדשת יותר לאקשן ולסצנות שאמורות להיות טיפה יותר קצביות. אבל בהתאם לתסריט הן מחופפות וסתמיות עם אפקטים בינוניים מינוס, עד לסיום הצפוי והבנאלי.
"אטלס" הוא עוד מקרה קלאסי של סרט שמגיע למקום הראשון בדירוג הצפיות של נטפליקס רק בגלל הסלב שמשתתף בו (מי אמר "לב של אבן" ולא קיבל?). אז בבקשה, תטילו ספק ואל תתפתו לצפות בכל סרט שנטפליקס מגישה לכם על מצע של פיקסלים ואלגוריתמים תלושים. עם כל הכבוד לג'ניפר לופז ולמיליוני המינויים והצפיות שהיא מביאה יחד איתה, "אטלס" לא שווה את הזמן שלכם, בטח כשהוא מסתכם בשעתיים משמימות ומעלות פיהוק עם סצנות פעולה מינוריות, קצרות וצפויות.