קומדיות התבגרות מתובלות בקצת דרמה לנשמה המתייפחת הן הגילטי פלז'ר האולטימטיבי. מצד אחד אלה סרטים שלא מביאים איתם מסרים טעונים, חברתיים או פוליטיים שיכבידו על העין של הצופה ועל סבלנותו בזמן לעיסת פופקורן קז'ואלית, ומצד שני הם מתקתקים במידה ומציעים לפעמים מבט רפלקסיבי על החיים עצמם, או מה שהם היו יכולים להיות אם היינו בוחרים לפעול אחרת בנקודת זמן ספציפית. "התחת הזקן שלי" ("My Old Ass"), סרטה ה"גדול" השני בסך הכל של הבמאית הקנדית מייגן פארק, עונה על כל הדרישות של קומדיית התבגרות - עם קורטוב של דרמה נחוצה ותועפות של קסם וכישרון מצדן של מייזי סטלה הצעירה ואוברי פלאזה, שמשנה לשנה הופכת ליותר עסוקה וגם יותר אייקונית.

רגע לפני שהיא עוזבת את חוות גידול החמוציות של הוריה באונטריו אל העיר הגדולה ופוצחת בשלב האקדמי של חייה, אליוט (סטלה) חוגגת יום הולדת 18 ומציינת את המאורע יחד עם חברותיה באמצעות צריכת פטריות הזיה. בעיצומו של הטריפ היא פוגשת את בת דמותה בת ה-39 (פלאזה), ובין שלל העצות והטיפים לחיים שהיא מנסה לתת לה, אליוט המבוגרת מזהירה את עצמה הצעירה מהתאהבות בבחור ששמו צ'אד, בלי סיבה קונקרטית. כמובן שקורה ההפך ואליוט, שהייתה בטוחה שהיא חובבת בנות, פוגשת את צ'אד (פרסי היינס-ווייט, "ונסדיי"), שהגיע לעבוד בחווה של אביה ומתאהבת בו. תוך שהיא מחפשת את עצמה ואת העתיד שלה מכל כיוון אפשרי, היא נעזרת בגרסה המבוגרת שלה, שבעצמה לא מצליחה לשחרר מהעבר.

אפשר להגדיר את "התחת הזקן שלי" כשילוב של "בחזרה לעתיד" פינת "ביג" בואכה "דוסון קריק" על טריפים. הוא מספק לגיבורה שלו הזדמנות לפגוש את עצמה בעוד כמה שנים, בנסיון לשפר ואולי אפילו לתקן את מסלול החיים שהיא בחרה לעצמה. ולמרות שאין כאן ייחודיות או מקוריות יוצאת דופן, זה הסרט הכי נעים בעולם שמנקה את הלכלוך שהצטבר על הלב בשנה האחרונה. כי "התחת הזקן שלי" הוא לגמרי מהסרטים היותר חמודים שנחתו לאחרונה בקולנוע, סרט התבגרות קלאסי עם טאץ' מודרני ונגיעות קלילות של קוויריות, שמוביל את הגיבורה שלו מנקודה א' לנקודה ב' ומכריח אותה לבלות יותר זמן עם אמא שלה או לשחק גולף עם אחיה החנון והמרוחק.

הבמאית מייגן פארק הייתה אמונה גם על כתיבת התסריט, שלהגיד עליו "טוב" יהיה קצת מעליב. כי על אף שהוא לא מחדש הרבה, הוא מלא בחן ומדויק להפליא - הן בדרמטיות העדינה שהוא מציע (לפעמים עד כדי דמעות) והן בהומור ובבדיחות המתוזמנות להפליא. ולמרות הדיוק, התקתוק ולחלוטין השיחוק, זה לא התסריט המושלם. כי חוץ מאליוט הצעירה, שאותה מגלמת סטלה האלמונית אבל הכל כך מוכשרת, לצופה אין אינטרס להשקיע איזשהו רגש במי מהדמויות, שכל אחת מהן משמשת כלי להתפתחות האישית והרגשית של אליוט. וזה נוגע גם לגרסתה המבוגרת, שמגיעה חדורת מטרה ואפופה בסטלה חרבות מג'וינט שעישנה לפני רגע, אבל מקבלת זפטה לפרצוף מדמותה הצעירה והמשוחררת. 

כאמור, זהו תפקידה הראשון הגדול של סטלה בת ה-21. היא לוקחת אותו בשתי ידיים, והופכת את אליוט לדמות כנה, אותנטית, מלאה במנעד רגשות רחב וסוחף, והכימיה שלה עם היינס-ווייט מצוינת, כובשת ומלאה במתיקות המוכרת של כל קומדיית התבגרות אהובה. ועוד מילה טובה מגיעה לפארק, שב-2021 כתבה וביימה את הדרמה "The Fallout" שיצאה לצפייה ביתית ולא זכתה לתהודה משמעותית, אבל כן באהדת המבקרים. בסרטה השני בסך הכל היא מוכיחה שזה לא היה מקרי. יש כאן כישרון ויש כאן במאית ותסריטאית מסקרנת שכדאי לשים לב אליה. עם טיפה יותר אומץ ולקיחת סיכונים תסריטאיים - יהיה מעניין איתה.

"התחת הזקן שלי", שעל הפקתו אמונים מרגו רובי ובן זוגה, הוקרן השנה בפסטיבל סאנדנס וזכה לשבחים מוצדקים בהחלט - שהובילו לרכישת זכויותיו בסך 15 מיליון דולר על ידי אולפני MGM. הוא מזקק לתוכו את כל מה שטוב, חמוד ומקסים בעולם מלא הדרעק הזה ממילא. פארק וסטלה, יחד עם פלאזה (שחבל שלא קיבלה הרבה יותר דקות) מציגות טריו נשי מעולה ומוכשר שמגיש את הסרט הכי מתוק ומחמם לב של השנה.