מעטים הבמאים שהצליחו לייצר סרט אחד שהפך לקאלט, ונדירים אף יותר הם אלה שהצליחו לייצר כמה כאלה. טים ברטון הוא אחד מהם, עם "הסיוט שלפני חג המולד", "המספריים של אדוארד", "באטמן חוזר" וגם "ביטלג'וס" - סרטו הארוך השני כבמאי שיצא לפני 36 שנה, הרבה לפני שברטון הפך לשם מוכר בכל בית ולמכונת ייצור בלוקבאסטרים עתירי תקציב לאולפנים גדולים.

"ביטלג'וס" הפך להצלחה מסחררת קופתית וביקורתית, שהובילה גם לסדרת אנימציה, משחקי מחשב ומחזמר בברודוויי בהשראתו - אבל על אף הנטייה של הוליווד לייצר במהירות סרטי המשך, לא יצא לו אחד עד היום. ולא כי לא הייתה כוונה: היו רעיונות כבר בתחילת שנות ה-90 למספר סרטי המשך, רק שהפרויקטים האלה לא יצאו לפועל. והנה אחרי כמעט ארבעה עשורים, "ביטלג'וס ביטלג'וס" מגיע לאקרנים ומקים לתחייה דמות אייקונית שלמעשה מעולם לא מתה, וספק אם כלל הייתה זקוקה להחייאה.

ב"ביטלג'וס ביטלג'וס" אנחנו חוזרים למשפחת דיץ 36 שנה אחרי אירועי הסרט הראשון, וכעת לידיה (וינונה ריידר), מי שהייתה הבת המתבגרת והגותית לבית משפחת דיץ, היא אמא בעצמה לנערה מתבגרת בשם אסטריד (ג'נה אורטגה, "וונסדיי"). האם והבת נאלצות לחזור לבית המשפחה הישן, אותו אחד שנרדף על ידי רוחותיהם של הזוג מייטלנד, יחד עם דיליה (קת'רין אוהרה, "שיט'ס קריק"), אמה החורגת של לידיה. דיליה, לידיה ואסטריד למעשה מתאחדות להלווייתו של אב המשפחה - צ'ארלס דיץ - שמת בתאונה טראגית. לידיה היא היום אלמנה ומנחה של תוכנית טלוויזיה שבה היא מנצלת את היכולת שלה לראות רוחות רפאים, דיליה היא אומנית מצליחה על אף שהיכולות האומנותיות שלה מוטלות בספק עוד בסרט הראשון, ואסטריד בעיקר עסוקה בלשנוא את אמא שלה ולהטיל ספק ביכולת שלה לראות רוחות רפאים. החזרה לבית הישן גורמת לתחושת דז'ה וו, ובנות משפחת דיץ מסתבכות שוב עם העולם הבא בדרכים בלתי צפויות.

מעריצי הסרט המקורי ישמחו לראות לא מעט פרצופים מוכרים, אם כי יש גם כמה שחקנים מהסרט הראשון שבולטים בהיעדרם - ואחד מהם הוא ג'פרי ג'ונס, שגילם בסרט המקורי את צ'ארלס דיץ. למי שתהה לגבי היעדרו, השחקן לא מת: מדובר בעבריין מין מורשע, וזו כנראה הסיבה שדמותו "הומתה" והוא אינו מופיע כלל בסרט, לפחות לא כפי שהוא נראה בסרט הראשון. ייאמר לזכותם של התסריטאים (אלפרד גוף ומיילס מילר מ"וונסדיי") שהם בהחלט מצאו דרכים יצירתיות ומשעשעות להתמודד עם חסרונו, ולהשתמש בדמותו ללא השחקן.

הפרצופים המוכרים הם גם של שחקנים שאומנם לא היו בסרט המקורי, אך הצטרפו לסרט ההמשך - בהם ווילם דפו ומוניקה בלוצ'י, שמגלמים בכישרון רב דמויות מקסימות (שהן גם רפרנסים עצמיים לסרטים אחרים של ברטון), אך מיותרות לחלוטין. למעשה, בשונה מהסרט הראשון שהייתה לו עלילה פשוטה ומהודקת, "ביטלג'וס ביטלג'וס" סובל מעודף דמויות ועודף עלילות והוא מתפזר לעיתים ליותר מדי כיוונים. זה ככל הנראה נעשה במטרה לפנות לכמה קהלים במקביל, בהם גם קהלים צעירים, דרך דמויותיהם של אסטריד וג'רמי, מושא אהבתה (ארתור קונטי).

לידיה המתבגרת מ-1988 הייתה דמות בלתי נשכחת של הנערה הביזארית האולטימטיבית, חדה וחצופה אך גם בעלת לב רחב. לעומתה אסטריד, מקבילתה ב-2024, היא בעיקר כלי להנעת העלילה ופחות דמות שמשאירה איזשהו חותם, אם בכלל. אבל אלה גם חדשות טובות לחובבי הסרט המקורי - כי למעשה לידיה היא הגיבורה של סרט ההמשך, והסרט הוא בעיקר מנקודת המבט שלה. למרות השנים שעברו, לריידר עדיין יש את הקסם שלה, ואומנם לידיה הבוגרת עברה לא מעט בחייה והשתנתה, אך היא עדיין נשארה אותו עוף מוזר ומקסים, ודמות שמצליחה לשבות את לבבותיהם של הצופים. 

גם מייקל קיטון חוזר בטבעיות לתפקיד של ביטלג'וס, והוא מגלם אותו באותה כריזמטיות אפלה ומשעשעת. ביטלג'וס גרסת 2.0 אומנם כבר פחות מסוגל לירות משפטים במהירות של 200 קמ"ש, אבל הוא עדיין תענוג לצפייה ומספק כמה דקות טובות של נוסטלגיה טהורה וכיפית. זמן המסך של ביטלג'וס מוגבל בסרט ההמשך, בהחלטה מודעת של ברטון וקיטון להיצמד כמה שיותר לאותו זמן מסך של הדמות בסרט הראשון - 17 דקות בלבד מתוך 92 דקות של סרט. אבל ממש כמו בסרט הראשון, ההופעה הקצרה של ביטלג'וס לא מרגישה ככה, פשוט כי הוא דמות נדירה שעומדת במבחן הזמן. סרט ההמשך מוכיח שביטלג'וס הוא דמות על-זמנית, והוא מצליח להדביק את הצופים בהומור שחור, אפל וביזארי גם ב-2024.

המחוות לסרט המקורי ניכרות בהחלט, חלקן עשויות בחוכמה ויצירתיות, אחרות עשויות להיראות מעט ממוחזרות - אך עדיין, התוצאה היא סרט המשך מהנה ברמות, שלא מבזה את המורשת של סרט אייקוני, אך גם לא מוסיף לו הרבה. כי בשונה מסרט ההמשך, "ביטלג'וס" לא ניסה להתחבב על קהלים שונים, הוא היה פשוט מי שהוא, ברטון בשיא מוזרותו. וזה מה שהפך אותו לקלאסיקה שהוא עד היום. ובכל זאת, טביעת האצבע של ברטון עדיין נמצאת שם, וזה לא מובן מאליו. "ביטלג'וס ביטלג'וס" הוא חזרה של ברטון למקורות, אחרי שנים של ייצור סרטים הוליוודיים שהתרחקו מהסגנון הייחודי שפרסם אותו. גם אם זה לא תמיד מגיע לשיאים היצירתיים שלו בצעירותו, זה פשוט כיף לראות אותו סוף סוף חוזר קצת לעצמו. וזה בעיקר מה שהופך את סרט ההמשך לצפייה מהנה ומומלצת, גם אם לא בלתי נשכחת כמו קודמו.