זה אתגר גדול לעשות סרט "גדול" - שמצולם בלוקיישנים מרהיבים או בסטים מושקעים, שנלבשות בו תלבושות יוצאות דופן ומחושבות, שעושה שימוש באפקטים מיוחדים, שמספר סיפור מסועף ורחב יריעה. ובכל זאת, אולי זה אתגר גדול אפילו יותר לעשות סרט "קטן". כי בסרט קטן, לדרמה אין עזרים שיעצימו אותה, והיא צריכה להיות מספיק טובה בפני עצמה. או לחילופין, אין הסחות דעת שימשכו את תשומת הלב של הקהל ממנה למקומות אחרים, במקרה שהיא לא טובה מספיק.
הסרט "שלוש בנותיו" ("His Three Daughters") לגמרי עומד באתגר הזה. מופיעות בו דמויות מעטות, כמעט כל הסצנות שלו מתרחשות באותו חלל צפוף, והוא מספר סיפור קטן ואישי. זה לא ספקטקל, זה לא אמור להיות ספקטקל. ובעידן שבו אנשים נמשכים בעיקר לסרטים שהם "שואו" - אנשים שרוצים דרמה אנושית אינטימית יפנו לא פעם לסדרות טלוויזיה - "שלוש בנותיו" מוכיח שאפשר לעשות קולנוע מעולה גם בלי הרבה רעש וצלצולים.
"שלוש בנותיו" הגיע לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, כשנה אחרי הבכורה שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו (אז לא, הוא לא "נטפליקסי" במובן הרע של המילה). ביים אותו הבמאי היהודי-אמריקאי עזאזל ג'ייקובס (כן, זה השם). הוא מתאר את המפגש הטעון בין שלוש אחיות, שלא התראו במשך זמן רב, ונפגשות עכשיו בדירה של אביהן הגוסס בניו-יורק - שם הן יעבירו איתו את ימיו האחרונים. קארי קון ("הנותרים", "פארגו") היא קייטי הלחוצה והשתלטנית; נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש") היא רייצ'ל הסטלנית אך טובת הלב; אליזבת' אולסן ("וונדה-וויז'ן") היא כריסטינה החייכנית והדי משונה, שתפקידה העיקרי הוא לנסות ולגשר בין שתי אחיותיה הבוגרות, שנראה שלא מסוגלות להפסיק לריב. הסיבה למתיחות ביניהן היא, לכאורה, הבדלי אורח החיים: קייטי מאורגנת, רייצ'ל מפוזרת. אבל כמובן שבהמשך הסרט מתברר שהפצע כאן הוא עמוק הרבה יותר, וקשור גם לסוגיית הטיפול באב החולה, וכן לעניין משמעותי נוסף שאותו לא אחשוף כדי לא לקלקל.
אביהן של הבנות, וינסנט המכונה "ויני", חולה בסרטן. הוא כבר בקושי מתפקד, לא מסוגל לצאת החוצה, ולכן נמצא בטיפול הוספיס ביתי. לאורך הסרט, ועל רקע המתיחויות הבלתי נגמרות ביניהן, מנסות האחיות להתמודד עם שאלות וסוגיות שונות הקשורות במוות המתקרב. חלקן נוגעות לצד הפרוצדורלי שלו (למשל - איך מחתימים את האב, הצלול בקושי, על טופס איסור החייאה); אחרות נוגעות למשמעות שלו (מי יכול ולא יכול להיות בבית בימי הגסיסה, או איך מנציחים אדם, עולם ומלואו, בהספד). במקביל, מסתובבים בבית אנשים נוספים. אחות שתקנית אחת מגיעה לבקר את האב מדי יום, וישנם גם צמד המטפלים אנג'ל (רודי גלבן) ומירבלה: הראשון מנסה לעזור אך מעורר בעיקר אי נוחות, ואילו השנייה - שחולקת שם עם בתה הקטנה של כריסטינה - עולה בשיח אך לא מופיעה על המסך.
מירבלה היא לא הדמות היחידה שנעדרת מהמסך ב"שלוש בנותיו". ישנה דמות חשובה הרבה יותר שחסרונה מורגש: וינסנט, האיש שעצם קיומו הוא מה שמניע את העלילה. עד שלב מאוחר מאוד של הסרט שומעים עליו המון אבל לא רואים אותו בכלל (הוא מופיע בגופו רק כ-20 דקות לפני הסוף, בסצנה מרגשת ובלתי נשכחת). הבחירה שלא להכניס אותנו לחדרו של וינסנט היא אחת מתוך בחירות מוצלחות רבות שעושה הסרט. קודם כל, זה מאפשר לדמותו הסובלת מידת מה של פרטיות. זה שמשהו מסקרן אותנו כצופים לא אומר שאנחנו צריכים להיחשף אליו, או שהחשיפה אליו תשרת את הסיפור. ההיעדר של וינסנט מאפשר לצופים להפעיל את הדמיון ולנסות להבין מיהו האיש הזה, על סמך סיפורים בלבד. אבל מעבר לכך - ההיעדר שלו בפועל ממחיש את חסרונו הקרב לבוא בעולמן של הבנות (וכפי שהסרט בעצמו אומר: אפשר לדבר על מוות רק דרך המחשה של היעדר). וכשווינסנט כן מופיע בסופו של דבר, לרגעים ספורים, ואנחנו כצופים מתאהבים בו בעצמנו, החלל שהוא משאיר במותו נדמה ריק אף יותר.
הנטייה לייצר היעדר לא רלוונטית רק במסגרת השיח על הדמויות בסרט, אלא במסגרת השיח על בחירות אומנותיות בסרט בכלל. חלק מהסצנות ב"שלוש בנותיו" נקטעות באמצע, חלקן מקבלות תפנית בדיוק לפני רגע השיא המיוחל. אולי כדי להגיד שכמו בסצנות, גם בחיים לא תמיד יש קלוז'ר, לא תמיד יש מהלך שמתחיל וממשיך ונסגר. הקטיעות הכמעט ברוטליות האלו, הסצנות הארוכות והדחוסות, וכן סגנון הצילום והעריכה - כל אלו עוזרים לעצב את האווירה המתוחה השוררת לאורך "שלוש בנותיו". לכל זה מתווספים הצפצופים הבלתי פוסקים מהמכונה אליה מחובר האב, אלמנט שגם מחזק את האמינות של הסרט וגם משרת את הלך הרוח שהוא מעוניין להעביר.
"שלוש בנותיו" הוא סרט שהכוח שלו נמצא ברגישות שלו לאנשים: בדיוק ובתשומת הלב שבה הוא מתאר דינמיקות מורכבות, ניואנסים קטנים של התנהגות, אינטריגות, ביטויים שונים של מטענים רגשיים. תפארתו בדיאלוגים המעולים שלו, וכמובן - בהגשה של השחקניות. שלושתן שמות גדולים בתחום שלהן, ושלושתן מוכיחות ב"שלוש בנותיו" שיש לכך סיבה טובה. קארי קון אמינה מאוד בתור האחות הפסיבית-אגרסיבית, הבוסית מטעם עצמה, שלא מצליחה להשתחרר מתדמית ה'מרשעת'; נטשה ליון היא הליהוק המושלם לתפקיד רייצ'ל, שהיא התגלמות הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"; אליזבת' אולסן מפיחה חיים בדמות של כריסטינה, עם שפת גוף קצת משוגעת ומימיקות מדהימות. ולרגעים היא אפילו מצחיקה.
השורה התחתונה? מי שאוהב את הקולנוע שלו מסחרר וגדול מהחיים לא בהכרח יתלהב מ"שלוש בנותיו". לעומת זאת, הוא יתאים בול לאוהבי הדרמות המשפחתיות העשויות לעילא.