אין דרך קלה להגיד את זה: הזמן עובר. השנים חולפות בלי שנשים לב, אנחנו מרימים את הראש ופתאום קולטים שאנחנו כבר בסוף הרבע הראשון של המאה ה-21. כן, מה ששמעתם. והדרך היחידה להבחין בניואנס הזה היא דרך סימנים עדינים, שקל להתעלם מהם: שיערות לבנות שצצות פתאום; קמטים במקומות שלא הכרנו; מלחמות; מגפות עולמיות שהגיעו והלכו; AI שהשתלט על חיינו; וכמובן - והבולט ביותר מביניהם: עוד סרט של ברידג'ט ג'ונס.
מאז יציאתו של הלהיט המקורי ב-2001, מפיקי "ברידג'ט ג'ונס" החליטו להוציא עוד ועוד המשכונים לקומדיה הרומנטית האהובה שמבוססים על הספרים בעלי אותו השם מאת הלן פילדינג. שלושה, ליתר דיוק; אחד לכל עשור. ההמשכון הראשון יצא ב-2004, השני ב-2016, והנה ההוכחה הניצחת שהחיים ממשיכים - גם אם זה לא תמיד מרגיש ככה: ולנטיין 2025 הוא המועד שבו קיבלנו את ה"ברידג'ט ג'ונס" האחרון, לבינתיים. עד העשור הבא, סביר להניח.
אז תזכורת קצרה, למי שכבר הספיק לשכוח: "ברידג'ט ג'ונס" המקורי והאיקוני עסק בניסיונותיה העיקשים של הרווקה הנצחית ברידג'ט ג'ונס למצוא אהבה בעולם מבלבל. ברידג'ט, בגילומה של רנה זלווגר, הייתה דמות חסרת טאקט, גמלונית ומבולבלת, אך מלאה באופטימיות נצחית ובקסם אישי שמפצה על כל אלו והופך אותה לאחת שקשה שלא להתאהב בה. נוסף לזה, התייחסו אליה גם כסחורה פגומה: רווקה זקנה (היא הייתה בת 31), ואישה שמנה, או לפחות לא רזה (למרות שהיא שוקלת 60 קילו!), שתיינית ומעשנת ומבולגנת. איף. היום היא נחשבת אולי לדוגמה הבולטת ביותר לאידאל הרזון המחליא שניהל אותנו בתחילת שנות האלפיים. ומשום מה, למרות כל זה, היא הדמות שפעם אחר פעם גברים חתיכים נופלים לרגליה ומתחננים שתיקח אותם. מצד אחד פגומה, מצד שני נחשקת. לכו תבינו.
ברידג'ט מתאהבת בבוס שלה, דניאל קליבר הצ'ארמר הבוטה והמכור למין (בכיכובו האיקוני של יו גרנט), שמנהל איתה מה שאנחנו רואים היום בתור יחסי מרות. היא נקלעת למשולש אהבה איתו ועם מארק דארסי (קולין פירת'), עורך דין מתנשא שאותו היא מכירה מילדות. יאדה יאדה יאדה, כמה תקריות מביכות של ברידג'ט אחר כך, היא מסיימת את הסרט בזוגיות עם מארק דארסי. אך למרות ההאפי אנדינג, הסרטים הבאים בסדרה נפתחו כשברידג'ט ואהובה פרודים - כי איך אפשר לייצר סרט על רווקות מאוחרת ועל משולש אהבה כשאת בזוגיות מאושרת? אי אפשר. וכך, בכל פעם מחדש, ברידג'ט התחילה מאותה נקודה (לבד) ומצאה את עצמה שוב ושוב באותה נקודה (ביחד עם קולין פירת').
אז מה עושים בתחילת הסרט הרביעי בסדרה, "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק", אחרי שלשניים יש נישואים מאושרים ושני ילדים? נכון מאוד, הורגים את מארק דארסי. אחרי שהמכשול הזה מפונה מהדרך, ברידג'ט יכולה לחזור להיות הרווקה הזקנה שהיא תמיד טענה שהיא, רק שהפעם היא לא בת 31 אלא בתחילת שנות ה-50 לחייה ומחפשת פרק ב' בעולם מבלבל שכולל אפליקציות היכרויות, לא עלינו. והיא כבר לא האישה הגמלונית והמביכה שלמדנו להכיר ולאהוב: עכשיו היא מפיקת טלוויזיה מוערכת, חסרת טאקט לעתים אבל באופן הרבה יותר מדוד מבעבר.
אז מה הופך את "ברידג'ט ג'ונס" החדש ל"ברידג'ט ג'ונס"? נכון, הוא מכיל את השחקנים המקוריים - רנה זלווגר, יו גרנט וקולין פירת', וגם את דמויות המשנה. והיא גם שוב אישה רווקה שמחפשת אהבה וגברים חתיכים נופלים לרגליה, אבל בזה זה פחות או יותר מסתכם. כבר אין בסרט החדש משולש אהבה; לברידג'ט יש אומנם שני מושאי אהבה, אבל הם בהחלט לא נלחמים אחד עם השני על ליבה, הם מגיעים אחד אחרי השני. היא כבר הרבה פחות מביכה וגמלונית, והיא גם כבר לא נחשבת לשמנה, והיא לא לגמרי בודדה - יש לה שני ילדים שלא נותנים לה מנוח. היא כן עדיין מתמודדת עם קשיי הגיל, אבל היא לא נחשבת חריגה בשום צורה - לחפש סבב ב' בגיל 50 זה הגיוני בהחלט. היא לא מביכה את עצמה בפריים טיים מול כל המדינה, עוד סצנה שאהובה במיוחד על כותבי הסדרה. "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק" גם לא מצחיק כמו קודמיו. אבל יותר מכל: קשה לקרוא לו קומדיה רומנטית. הרומנטיקה שם, ללא כל ספק, אבל היא לא מרכז הסרט. בליבו, ההמשכון הזה מתעסק הרבה יותר באימהות ובאובדן ובאהבה למארק דארסי המנוח מאשר בהתאהבויות חדשות.
אבל גם אם מסתכלים עליו כסרט נפרד, ולא ככזה שצריך לעמוד בסטנדרטים של קודמיו בסדרה, יש לו בעיות. הבולטת שבהן היא העובדה שהוא מרגיש סתמי. הוא נעדר קונפליקט משמעותי - רוב הזמן חייה של ברידג'ט, בסך הכל, די טובים והכל סבבה. כן, היא איבדה את אהבת חייה לפני כמה שנים, ויש קצת בלגן בבית עם הילדים, אבל זה די מהר נפתר והיא הולכת לעבוד ומוצאת גברים חתיכים וצעירים להשתעשע איתם. הכל סביר. ועם כל הכבוד, לא התכנסנו כדי לצפות באנשים שהכל די סבבה איתם, זה משעמם.
יש לי גם טרוניה לגבי שם הסרט. באנגלית הוא נקרא "Mad About the Boy". ובעברית? "חוזרת לשוק". הספר שעליו הסרט מבוסס נקרא בעברית בתרגום ההגיוני "משוגעת על הבחור". אז למה לשנות את שם הסרט? שמישהו ייתן לי תשובות בבית הזה.
בקיצור, לצופים חדשים שלא בקיאים בחומר אין מה לחפש ב"ברידג'ט ג'ונס" החדש. אבל למרבה הצער, גם לצופים קז'ואליים שראו אי-אז את המקור ואהבו (כי איך אפשר שלא? הוא היה סרט מעולה), "חוזרת לשוק" לא יעשה את העבודה. פלח האוכלוסייה שכן ייהנה ממנו הוא צופים שהיו אובססיביים למקור ומכירים ממנו כל שורה בעל פה. זה נתח מצומצם למדי, אבל הוא קיים. עבורם, "ברידג'ט ג'ונס: חוזרת לשוק" תהיה צפייה נוסטלגית, מחממת לב ומלאת געגועים. ולנו, כל השאר, הוא פשוט תזכורת לכך שהזמן עבר, ועובר, ויעבור. ובעוד 20 שנה נסתכל על הסרט הזה ונידהם לגלות שפעם חשבנו שזה כל כך פורץ דרך להראות אישה בת 50 שמחפשת אהבה על המסך. הלוואי.