מוזר לחשוב על זה כשלוקחים בחשבון את העובדה ששניהם עבדו המון עם פדרו אלמודובר, אבל פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס בקושי חלקו דקות מסך ביחד. כן, שניהם שיחקו ב"כאב ותהילה" הנהדר של אלמודובר, וגם ב"לעוף מהתרגשות", הקצת פחות נהדר, בו הם חלקו סצנה משותפת - אבל שני כוכבי הענק של הקולנוע הספרדי לא שיתפו פעולה פעמים רבות עד כה.
הסרט החדש "התחרות הרשמית", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, מאפשר לבנדרס ולקרוז לככב יחד לראשונה כאשר שניהם בתפקידים מרכזיים. הסרט נפתח בסיפורו של מיליארדר, שבניסיון לזכות בהערכה ולהשאיר חותם בעולם מחליט לממן הפקה של סרט, למרות שהידע האמנותי שלו מוגבל למדי. כדי ליצור מה שנקרא "סרט איכותי", הוא רוכש את הזכויות לעיבודו של ספר עטור פרסים ומגייס למשימה את לולה קוואבס (קרוז), במאית מוערכת ולא שגרתית שידועה בזכות השיטות הייחודיות שלה לעבודה מול שחקנים.
לולה מחליטה לגייס לסרט שני שחקנים שונים בתכלית. הראשון הוא פליקס ריברו (בנדרס), כוכב ענק שלא ממש מאמין בחזרות ועבודה על הדמות ונשען בעיקר על הכריזמה שלו כשחקן; השני הוא איוואן טורס (אוסקר מרטינז), שחקן איכות שהאמנות היא חייו, ושעומד בניגוד מוחלט לתפיסתו של ריברו. מכאן, עלילת הסרט מתמקדת בתרגילי משחק שונים ומשונים - שמאלצים את השלושה להתמודד עם שותפיהם לעשייה ועם עצמם.
את "התחרות הרשמית" ביימו מריאנו כהן וגסטון דרופאט, שביימו את "האזרח המכובד" וגם כאן הם חוזרים לעסוק בפער שבין אנשי התרבות הגבוהה לבין העם. הפעם, לעומת זאת, זה עובד להם קצת פחות - שכן עלילת הסרט לא מספיק מגובשת. הניסיון להציג אמירה מעניינת כלשהי על עולם הקולנוע והמשחק לא ממש מצליח, והסרט נותר שטוח למדי.
עם זאת, יאמר לזכותו של "התחרות הרשמית" שהוא סרט מצחיק, מאוד מצחיק. ברובו, הוא מציג רצפים של חזרות שונות ומשונות שמעבירה לולה את השחקנים שלה: היא מאלצת אותם לשחק כשהם נמצאים מתחת לסלע ענקי, או לחילופין, מחברת את השחקנים שבזים זה לזה בניילון אחד לשני בזמן שהיא היא הורסת דברים שיקרים לליבם. התוצאה משעשעת מאוד, ומספקת את כמה מהסצנות הקומיות הטובות ביותר שנראו השנה בקולנוע.
בכל הנוגע לתצוגות המשחק ולדמויות המרכזיות בסרט, "התחרות הרשמית" מאכזב - ולאו דווקא בגלל השחקנים עצמם. הדמויות שנכתבו לקרוז, לבנדרס ולמרטינז הן קלישאות מהלכות - ובמיוחד דמותה של קרוז, שזוהי ההופעה החלשה ביותר בקריירה המפוארת שלה. כן, זו סאטירה וההחצנה לגמרי מכוונת, אבל ההשלכות בעייתיות: נראה ש"התחרות הרשמית" עבר את הגבול הטעם הטוב והשאיר את השחקנים עם מעט מאוד חומר לעבוד איתו.
בחלקו האחרון, מציג "התחרות הרשמית" טוויסט עלילתי חמוד. הסיום שלו מוצלח, ובסך הכל מדובר בסרט כיפי וקליל שמעביר שעתיים בכיף. אבל בהתחשב בקאסט המפואר ובפוטנציאל שהיה טמון בסיפור שאותו הסרט מספר, יצאנו מהאולם ברגשות מעורבים. כן, הוא מבדר מאוד, אבל הוא לא מציע לצופיו הרבה מעבר לזה.