זה לא שבשנת 2015 פיקסאר הייתה בצרות צרורות, אבל אחרי הכישלון של "מכוניות 2" והביקורות הפושרות ל"אמיצה" ו"בית ספר למפלצות", האנשים החשובים בחלונות הגבוהים הבינו שחובה להביא כאן בוננזה ובהקדם. אחרי אינספור שכתובים ושינויים של התסריט, היוצר פיט דוקטר הביא את הבוננזה הזו עם "הקול בראש", שהפך מאז לאחד הסרטים המצליחים והאהובים ביותר של פיקסאר. את הסרט ביסס דוקטר על נקודת מבטו בתור אבא לילדה מתבגרת שאישיותה משתנה לנגד עיניו.
"הקול בראש" תיאר ותיווך בחוכמה ועם המון דמיון את מה שקורה בתוך ראשה של ריילי בת ה-11. הוא היה מורכב מספיק עבור הורים לילדים בגיל הזה כדי שיתחברו לקונספט הכאילו-ילדותי אבל תכלס מאוד עמוק, ומספיק נגיש לילדים בגילים הללו כדי להצמיד אותם לכיסא למשך שעה וחצי. ההצלחה הפנומנלית של "הקול בראש" זיכתה אותו בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב באותה קטגוריה, והוא נחשב עד היום לאחד הסרטים הטובים ביותר שיצאו תחת המטריה של פיקסאר ודיסני.
עשר שנים מאוחר יותר, וכמו שקורה יותר מדי פעמים לאחרונה בהוליווד, למישהו בפיקסאר נדלקה נורת הרעיון מעל הראש - והנה אנחנו מקבלים סרט שני. "הקול בראש 2", שעלה השבוע לאקרנים, הולך צעד אחד קדימה ומנסה להיות קורס הכנה עבור הורים, מאלץ אותם להסתכל בלבן של העיניים לדבר הכי נורא שיתמודדו מולו אחרי גיל שנתיים האיום: גיל ההתבגרות.
אחרי שהתגברה על תחושות העצב שליוו אותה, ריילי בת ה-13 כבר התרגלה למיקום החדש בסן פרנסיסקו, הפכה לשחקנית מרכזית בקבוצת ההוקי של בית הספר ורכשה לעצמה חברות חדשות. גם בראש שלה דברים התפתחו בהתאם. שמחה (איימי פולר) הבינה שלא רק היא זו שמנווטת את ספינת התחושות של ריילי, והיא משתפת פעולה עם שאר הרגשות בעודם יוצרים יחד את הזיכרונות של ריילי. בגדול, נראה שהמצב במפקדה לא יכול להיות טוב יותר. אבל תוך לילה אחד ריילי מגיעה לגיל ההתבגרות, ואיתו גם כל התחושות הנוראיות שמלוות את בני הטיפש-עשרה. קונסולת השליטה ברגשות עוברת הרחבה משמעותית ואל המפקדה מגיעים רגשות חדשים: חרדה (מאיה הוק, "דברים מוזרים"), שיממון, מבוכה, וקנאה (איו אדבירי, "הדוב"). כשאלו משתלטים על המפקדה ושולחים את הרגשות הוותיקים לגלות במדבר המחשבות, ריילי הופכת לטינאייג'רית חרדתית וציניקנית.
למרות שהיוצר המקורי פיט דוקטר עבר לעמדת המפיק, על "הקול בראש" בהחלט נחה הרוח המנחה שלו - והסרט ממשיך את הקו הנהדר ועתיר הדמיון של קודמו. אל מנעד הרגשות של ריילי, החדשים והישנים, מצטרפות גם מערכות האמונה והתפיסה העצמית שלה, שעוזרות לעצב את הזהות שלה. והתפיסה העצמית שלה כאדם טוב היא המקגאפין של הסרט, אותו חפץ שכל הדמויות רוצות להשיג. שמחה מנסה להגן עליה ועושה כרגיל את כל הטעויות האפשריות, חרדה מנסה לשנות אותה, וגם היא עושה את כל הטעויות האפשריות. בדרך מקורית זו, של תיאור התפיסה ועיצוב הזהות העצמית שמשתנים כל העת בראש של נער מתבגר טיפוסי, מנסה הסרט לתווך ולהדריך את ההורים את המצב הבלתי אפשרי שבו נמצאים המתבגרים שלהם. זה קונספט חמוד ביותר שמעביר בפשטות נושא שבדרך כלל קשה לתיאור מילולי.
בצד הקולנועי-עלילתי, "הקול בראש 2" חוזר כמעט על אותה מנטרה. בדומה לקודמו, שבעיקרון היה סרט מסע של שתי דמויות מנוגדות זו לזו שנאלצו לשתף פעולה במרחב המחשבות של ילדה בת 11, גם הסרט השני הוא סרט מסע והתפכחות. רק שהפעם זה קורה בהשתתפותן של הרבה יותר דמויות, ומינוס אחת כזו שתגנוב את ההצגה כמו בינג בונג, החבר הדמיוני של ריילי שהלך לעולמו בסרט הראשון. בשונה מקודמו, "הקול בראש 2" קצת פחות מצחיק וחסר את הפאנצ'ים הקולעים שיחברו אליו את הקהל הצעיר יותר, וזה מפיח בו רוח חיים מעט יותר בוגרת, לטוב ולרע. באותה נשימה, ובגלל אותה סיבה שהוזכרה במשפט הקודם, יש מצב שילדים בגיל 10 ומטה ימצאו פחות עניין בסרט הנ"ל. ולכן המסקנה המתבקשת היא שאומנם "הקול בראש 2" מאופיין באנימציה צבעונית ושופעת בדימויים על סף הגאונים, אבל הוא סרט שמיועד למבוגרים ובעיקר להורים, שזועקים לחוברת הדרכה למתחילים שתלמד אותם כיצד לתפעל את המתבגר או המתבגרת שלהם.