אמא משונה, ספק מטורפת, ספק משוגעת – אבל בעיקר מתה; ילד קטן שהפסיק לדבר והפך לאוטיסט; אבא נכה; בן זוג ערבי שהיה בכלל פעם בן הזוג של אחותה הבכורה. "אם כל זה היה סרט", אומרת הסופרת בעצמה, "היו צוחקים על התסריטאי".
התמהיל המטורף והמרוכז הזה מרכיב את ספרה הראשון של גיתית כבירי, "כביש מספר 1". עמוס ומורכב, אבל איכשהו, כמו מתכון מסובך עטור מצרכים של שף מתוחכם מדי, זה עובד.
לאט ובזהירות, היא נוגעת בכל אחד ואחד מהנושאים האלה ומפרקת אותם לגורמים, לביסים קטנים שנבלעים בגרון ומשאירים טעם חזק, ובעיקר טעם של עוד.
במרכז העלילה עומדת רננה, כתבת חדשות בכירה (כבירי בעצמה היא עורכת וידאו בחברת החדשות), רווקה תל אביבית קרייריסטית, שהבינה שהיא רוצה לממש את עצמה כאם רגע לפני שיהיה מאוחר ומחליטה להפוך לאם חד הורית. אבל אז, ברגע אחד, כל עולמה מתנפץ לרסיסים כשהיא מגלה, דרך מצלמת החדשות בחדר העריכה, כי בפיגוע שאירע נפגעו גם בני משפחתה. היא נאלצת לראות את בנה הפעוט בזירת האירוע ומבינה שהיא עברה צד - לצד השני של העדשה.
חודש לאחר מכן, היא מתחילה לדבר עם דמות אמה המתה. היא משוחחת אתה, מתייעצת, מנתחת את חייהן המשותפים וסוגרת חשבונות. דמותה של האם המתה הופכת בעצם לחלק המרכזי בעלילה- היא נוכחת בחסרונה עד כאב והעלילה המפותלת נעה בקצב שלה.
דמות האם שעולה מתוך הספר היא דמות מורכבת, ומערכת היחסים בין האם והבת שמתגלה לאורכו מורכבת לא פחות. הדיאלוגים עם האם המתה כואבים: בהמון רגישות, פתיחות וכנות, הם מאפשרים כניסה לתוך עומקה של הדמות, ומסבירים את הבחירות שהובילו אותה. הם מאפשרים לרננה לנתח את חייה ולהבין דברים אותם לא יכלה להבין כילדה, כמו גם מבהירים לה את דמותה כאם בעצמה.
יותר מכל נוגעת ללב מערכת היחסים עם בנה הפעוט שמילד שובב הופך למסוגר בתוך עצמו, מבלי יכולת לדבר או לזוז. היא סועדת אותו, מטפלת בו וכמהה לשינוי שיגיע כבר, חרדה לקיומו ולקיומה שתלויים זה בזה, ולא מאבדת תקווה לרגע.
מתוך השבר, עולה גם אהבה ישנה-חדשה. זו שתמיד הייתה שם ובניגוד לכל היגיון ממשיכה להיות. אהבת נעורים חזקה ומציפה שלא יכולה לעזוב, על אף הימים והשנים שחלפו. בן זוגה, שההדגשה על מוצאו הערבי חוזרת ונשנית, שהיה בעבר בן זוגה של אחותה מפציע שוב באופן מפתיע בחייה. יחסיהם לא יכלו שלא להתממש, והבור שנפער בחייה מאפשר את מימושם מחדש.
את הדיאלוגים החושפניים והנוגעים שלה עם אמה ובעצם עם עצמה, מלווים גם קטעים הנכתבים בגוף שלישי – המתארים את ההתרחשות מהצד. מכתיבה בגוף ראשון, כנה וסוחפת כל כך, יש מעבר לגוף שלישי, והזווית משתנה. נקודת המבט מתרחקת ומאפשרת להגביה מעט את המבט, לראות את ההתרחשות מבחוץ. הקטעים הללו, במיוחד בהתחלה, מרגישים כמו קאט חד מדי בעריכה. כמו מסך שחור שמחבר בין קטעים של סרט שלא היינו אמורים לראות. הם אמנם מאפשרים סוג של הצצה שונה, זווית הסתכלות אחרת ומלמדת על ההתרחשות, אך שונים מאד בתחושה שהם מעניקים; מדהים כמה משתנה הכתיבה שלה כשהיא מדברת בגוף ראשון – אמיתית, עוצמתית ורגישה, אל מול התיאורים בגוף שלישי, מתומצתים כל כך, מנוכרים.
"אני אם חד הורית שאמא שלה, שתמיד הייתה קצת משונה ואפילו משוגעת, נהרגה בפיגוע. הבן שלי סוג של אוטיסט, אבא שלי נכה, החבר הערבי שלי שהיה בכלל חבר של אחותי חזר לחיי ואולי הוא גם האבא של הילד שלי, אחותי רק עכשיו עלתה עלינו ואני עליתי על אמא שלי שבכלל ניהלה פעם רומן. הבנתי הכל?" (עמ' 319).
היא הבינה הכל, ואיכשהו, גם אנחנו. אולי התמהיל הבלתי אפשרי הזה הוא מה שהופך את כל הספר הזה לחוויה מרגשת, כואבת ונוגעת ללב, שהיא גם גדולה מהחיים וגם החיים עצמם.