הדבר המוצלח ביותר ב"אולי אני טועה" הוא השם שלו. בספרו הראשון והיחיד מספר ביורן לינדבלאד, או בשם הנזירות שלו: נתיקו, על פרישתו מקריירה ככלכלן בשוודיה מולדתו לטובת חיים כנזיר יער, תחילה בתאילנד ובהמשך באירופה, ועל חזרתו לחברה המערבית 17 שנים לאחר מכן. הספר קרוע בין מחוזות הממואר לבין העזרה העצמית, ולא עושה עבודה טובה במיוחד באף אחת מהגזרות. ובכל זאת, בחירת השם הנהדרת הולמת את שתי הזהויות האלה, ומדגישה את הצניעות והחן שלינדבלאד ניחן בהן ושמשבחות גם את ספרו, שנכתב יחד עם עוד שני אנשים, לא ברור אם כמקורות השראה, כעורכים או כסופרי צללים.
"כל כך קל להתמכר ליכולת שלנו להיראות חכמים ומרשימים, שאנחנו שוכחים כמה רחוק יכולה לקחת אותנו נוכחות כנה", הוא כותב בפרק הראשון. איך יכולה "נוכחות כנה" להתבטא בספרות? אפשר לחשוב על שני כיוונים אפשריים - תיאור ריאליסטי של התרחשויות, או כתיבה רגועה ומתומצתת שמנסה ללכוד את אמיתות החיים ולארוז אותן כך שיוכלו להיכנס גם לריבוע באינסטגרם. לינדבלאד בוחר בדרך השנייה. הוא אמנם מספר את סיפור החיים שלו, אבל לא יורד לעומקה של שום סיטואציה, לא מספק מבט עמוק יותר אל נפשו מעבר ל"החיים הקודמים הלחיצו אותי והרגשתי כמו מתחזה", ולא מנסה לנתח דבר. הוא מנסה שוב ושוב לעורר הזדהות אצל הקורא באמצעות כתיבה של המחשבות ה"נסתרות" וה"מביכות" שלנו, בלי להבין שהדברים שהוא מתאר לא כל כך מטלטלים. "תסמונת המתחזה" זה כבר מונח שגור בתרבות הפופולרית, להודות שחשבת על מה תאכל לארוחת ערב במקום להתרכז במדיטציה זה לא וידוי שערורייתי.
גם ההצצה שניתנת לחייהם של נזירי היער מצומצמת יותר מהמצופה. מדובר בנזירים שמתגוררים במנזר באמצע היער, אבל לא רחוק מהקהילה המקומית. כל האוכל שלהם מגיע מקיבוץ נדבות – שכן הם מתנגדים לשימוש בכסף. מדיטציה מהווה חלק עיקרי משגרת היום, אבל הלכה למעשה מדובר בקומונה. רבים מכללי המנזר נראים משונים בלשון המעטה בעיניים מערביות - מהעניין עם הכסף, דרך האכילה של ארוחה אחת בלבד ביום ועד ההתנגדות העקרונית למין ולאוננות. לינדבלאד, שעד שנות העשרים שלו גדל וחי בשוודיה, מכיר בכך, אבל לא מספק הסברים ללמה החליט להסכין איתם או משתף את דעתו הכנה עליהם. ושלא נדבר בכלל על הסגידה לבודהה, שהופכת למעשה את הבודהיזם לדת. גם תיאור חיי היומיום במנזר חסר כמה פרטים מעניינים - למשל, מה אוכלים בפועל? מהם תנאי השירותים? כמה גלימות יש לכל נזיר, ומי עושה את הכביסה?
בהתחלה נראה שהסופר פשוט לא רוצה לגלוש למחוזות הצהוב ומעדיף להישאר בפלרטוט עם ז'אנר הסוגה העצמית, אבל לאורך הספר מתקבל בהדרגה הרושם שהוא לא מוכן לחשוף את עצמו, לא באמת - וזה תנאי בסיסי למי שמתיישב לכתוב ממואר. הדוגמה המתסכלת ביותר לכך ניתנת באחד הפרקים האחרונים, כשמתוארת המתת החסד של אביו. הסופר מציין את העובדה שאביו אמר מילים אחרונות בלתי נשכחות לו ולמשפחתו שניות ספורות לפני שנפטר, אבל לא כותב את המילים האלה ואף לא מתייחס להשמטה. בספר שהתמה שלו הוא חוכמת חיים, מדובר בבדיחה.
כממואר, אפוא, "אולי אני טועה" הוא כישלון. הבעיה היא שהכישלון הזה מקרין גם על האמיתות היפות שכתובות בו, שבהיעדר קונטקסט הופכות לסיסמאות עזרה עצמית בסגנון משפטי השראה באינסטגרם. הסופר מנסה להפגין מודעות עצמית, ובכל זאת כותב ברצינות גמורה על חוכמתו הנדירה של המשפט "כל מי שאת פוגשת נלחם בקרב שאינך יודעת עליו דבר, אז היי טובה אליו תמיד", כאילו לא מדובר במשהו שתיכוניסטיות עשויות לכתוב בשורת הביו שלהן. ולהבנה שרוב הסבל שלנו נגרם על ידינו בלבד, או שהמפתח לאושר הוא הישענות פחות על האינטלקט ובאופן כללי המעטה בחשיבה, רובנו כבר הגענו לבד.
מעניין לקרוא על הדיכאון הקשה והממושך שלקה בו לינדבלאד, כשהחליט לחזור למולדתו, תגובה שמעלה גם בו וגם בקוראים את המחשבה: אם זה מה שיצא מ-17 שנים של מדיטציה, אז מה בעצם הטעם? הרושם שמתקבל הוא שהתרגולים במנזר לא באמת מכינים את הנזירים להתמודדות עם החיים כמו שאנחנו מכירים אותם - עבודה, משפחה, ניקיונות, זוגיות, סקס, נטפליקס - אלא עם חיים במנזר, שהפיתוי לכנות אותם סטריליים הוא גבוה, גם אם לא מדויק. "שוודיה נראתה לי קשה יותר מהמדינה שזכרתי", הוא כותב. "המרחק בין אנשים גדל. היה בה יותר מתח נפשי מבעבר. כולם דיברו על הישגים ושליטה. ואני תרגלתי שחרור במשך שבע עשרה שנים!" ובכל זאת, הוא לא מנסה להתעכב על הסיבה לתפיסה שלו לפיה החברה השתנתה, או להרהר באפשרות שהחוכמה הבודהיסטית אמנם רלוונטית מאוד לחיי היומיום שלנו, אבל אולי 17 שנים במנזר הן לא רק הדרך האולטימטיבית ללמוד אותה, אלא גם נתיב בריחה.
התפיסה המיוחדת היחידה של הסופר לא קשורה בחיים, אלא דווקא במוות
ובכל זאת, יש בספר כמה הצהרות מעניינות - למשל, ש"צורות טהורות יותר של אושר מתאפיינות בחסרונם של דברים ולא בקיומם של דברים" (עמוד 101), או ש"צמיחה אנושית, רוחנית ועילאית אינה קשורה ללמידה של אסטרטגיות התמודדות; היא קשורה יותר להשתחררות מהמטען שלנו" (עמוד 110). כיאה לממואר שאפתני - שכן הוא צנום ממדים, ובכל זאת מתיימר ללכוד חוכמה של חיים שלמים - הספר מכיל גם את הצעתו של הסופר למהי משמעות החיים: למצוא את מתת האלוהים שלך ולהעביר אותה הלאה. בכך, למעשה, הוא טוען שמשמעות החיים טמונה בחיים שלנו בקונטקסט החברתי. מעניין לציין, אגב, שבכרך השישי והאחרון בסדרת "המאבק שלי", אוטוביוגרפיה של 3,500 עמודים, הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד כותב גם הוא מהי משמעות החיים, ובעיניו היא אחרת לגמרי: הזהות בין עצמך לטבע.
לינדבלאד הלך לעולמו בשנה שעברה אחרי התמודדות עם ALS, בן 60 במותו, חודש אחד לפני שספרו יצא בשפה האנגלית. את הממואר שלו מפתה לתאר כבומרי: בסופו של דבר, גם הסיפור על הבחור הרגיל שפיתח קריירה מצליחה בעסקים ופרש ממנה כדי לחקור את חוכמת המזרח הוא כבר לא משהו שלא שמענו קודם, והרצון לחלוק את חוכמת החיים הוא מוערך - אבל הביצוע מזכיר שיחת טלפון עם סבתא, סיסמאות שלא מגובות מספיק בלידה שלהן מתוך חיי היומיום. עובדת מותו של הסופר לא מעניקה להן יתר משקל, אבל התמודדות עם מחלת ניוון השרירים והמוות הקרב נותנת לסופר הזדמנות לשתף בתפיסה היחידה שלו שהיא מיוחדת באמת.
"למה בכל מה שנוגע למפגש עם המוות, הנרטיב הדומיננטי בתרבות שלנו הוא סיפור גבורה של לחימה, התנגדות והכחשה? למה מוות מתואר לעיתים קרובות כל כך כאויב שיש להביסו, כעלבון או ככישלון?" הוא שואל. "אני לא אוהב לחשוב על מוות כעל ההפך מחיים. אם כבר, הוא ההפך מלידה" (עמוד 198). גם בלי לדעת שכותב השורות כבר מנוח, מצמרר לקרוא את השורה "ככה אני רוצה שהמוות יבוא אליי - כמו חבר. אתה מתקבל כאן בברכה, מוות" (עמוד 177). לינדבלאד ביקש לטלטל אותנו עם דעתו על הדרך הנכונה לחיות - והצליח לעשות את זה עם מציאתו את דרכו שלו למות.
"אולי אני טועה ותובנות נוספות מחייו של נזיר יער" | ביורן נתיקו לינדבלאד עם קרולין דנקלר ונאוויד מודירי
מאנגלית: נעה בן פורת | הוצאת מודן, 199 עמודים | מחיר: 88 ש"ח