כשסיימתי לקרוא אותו חשבתי שאין דרך לכתוב רשימת ביקורת על ספרו החדש של יובל נח הררי, "21 מחשבות על המאה ה21". בגלל שמדובר בספר עיוני, רחב היקף, שעוסק בתחומים רבים שאין לי את הכלים לבחון על פי תחומם, בחרתי במחשבות שהוא מעלה אצלי, רשמים מחוויית הקריאה. לפני הכל כדאי להגיד שמדובר בספר מצוין, שכתוב בבהירות מדהימה. היכולת של הררי להנגיש רעיונות כה רבים ומורכבים בשפה פשוטה ונקייה, באמצעות דוגמאות ברורות כל כך היא פלא. הוא מציג נושא מסוים, כמו למשל "לאומיות", על מעלותיו וחסרונותיו, את הבעיות והפתרונות. משם הוא ממשיך, כמו אומר "אבל", ומכין אותנו לפרק הבא, לרובד הבא שנצטרך להסתכל עליו. זה מייצר חוויה כולית, רב ממדית, שקושרת בין השאלות השונות המטרידות אותנו, ותחומי החוויה השונים של החיים שלנו. במובן זה חוויית הקריאה היא מתמשכת, לא מקוטעת, ו-21 המחשבות הופכות לרצף לא מתפשר, הדורש את תשומת ליבנו המלאה ומסרב להשאיר דיון ברמה השטחית. כך בכל פעם שניסיתי להגיד "אבל הוא לא מתייחס לנקודה הזאת והזאת"- מצאתי שהוא כן מתייחס לנקודות אלה במקום הראוי להן. רק קצת סבלנות.
אני לא קורא ספרי עתידנות. זה לא שהעתיד לא מעניין אותי, אבל קשה לחזות אותו ומלימודי ההיסטוריה שלי אני זוכר שאת רוב המפצים הגדולים בהיסטוריה של האנושות אי אפשר היה לצפות. כדי להוסיף חטא על פשע, גם אקטואליה אני לא קורא יותר מדי. אני לא חי חיים של בת יענה ולא מעודד אותם, אבל אחרי תקופה ארוכה שהשקעתי את מירב מרצי (לכל הפחות זה הרגשי) בוויכוחים ברשת, והייתי נזרק לימים שלמים בגלל ידיעה חדשותית, מנתק קשרים חבריים ומשפחתיים בעקבות סערה פוליטית, התחלתי לשים לב שבכל יום תהיה סערה כזאת. כל יום תהיה ידיעה מזעזעת יותר מזו ששברה שיאים יום קודם. ובמובן הזה לא מדובר בספר עתידני, ולא בספר אקטואלי במובן הצר: הררי מנתח את מה שהוא רואה, את הקיים, את המגמות וזרמי העל, הוא מסתכל על שדות המחקר של המעבדות המובילות בעולם, על ניצני הכיוונים שכבר קיימים ומנסה לנתח לאן כל זה הולך, אבל, כפי שהוא כותב בעצמו, האפשרויות בלתי מוגבלות.
הררי קצת חוזר על דברים ששמענו אותו אומר, והוא גם לא מסתיר את זה. כך גם השיבה של הספר על חשיבותה הקטנה יחסית של הדת היהודית: בסדר, אני מבין, מדובר בכת סמי-קיקיונית שמצאה את עצמה במזרח התיכון אחרי שנים של גלות ושלל פרעות, אבל למה לזרות מלח? וברצינות - זה כן חשוב ואמיץ להזכיר את הדברים האלה בימים שנראה שאף אחד לא מעוניין לשמוע. והוא לא עושה את זה רק ליהדות, שהיא חלק קטן מהספר. כחלק מהאידיאל החילוני שהוא מציג, הררי מחויב להמשיך לחקור ולשאול שאלות גם על נושאים כמו ציונות, כלכלה, ליברליזם ודת בכלליות, והוא מביע גם דעות לא פופולריות, מימין ומשמאל, איפה שהן נדרשות. בתוך כך הוא לא מפחד לדבר על אחריותו האישית של הקורא ולהציע פתרונות מעשיים.
באופן כללי, אין ב"21 מחשבות על המאה ה-21" ראיית שחורות. גם בנקודות כואבות, או כאלה שמצביעות על עתיד לגמרי לא ברור בתחומים רבים, הררי שומר על נימת גילוי והתבוננות חיובית. הוא מזהיר באופן מהותי בעיקר מהאיום האקולוגי, אבל גם בדיון מלחיץ כמו זה, הוא שומר על טון ענייני. הוא עושה סדר בנושאים גדולים ומפחידים, כמו טרור או מלחמת עולם שלישית, כשהוא משקיט את רעשי הרקע והטיעונים האמוציונאליים ומצליח להציג את המצב הנקי של הדברים.
אבל מה שבאמת נפלא בספר הזה הוא האופן שבו בין הניתוחים השכלתניים אפשר למצוא גם לב גדול. יובל מכניס בכל אלה דיבור על ענווה וחמלה, ומסביר את התועלת שלה למין האנושי. הוא מתבונן בכעס, בפשיעה ובאלימות דרך משקפיים חומלות, ומספר על חוויות הוויפאסנה שלו והאופן בו עזרה לו למצוא שלווה ולכתוב. כשחשבתי שהוא מתכוון לסיים את הספר בכך שבודהיזם ומדיטציה הם התשובה, הוא הצחיק אותי עם אנקדוטה על ההנהגה הבודהיסטית במיאנמר והגזענות שם כלפי מוסלמים כמו מזכיר שאין חסינות מאנושיות ומדיטציה ואי-עשייה אינם הפתרון, אבל הם מאפשרים לנו לעצור ולהתבונן במצב הבסיסי והרגעי שלנו.
היו, כמובן, כמה דברים שהעלו אצלי שאלות או אי הסכמה. למשל, מוסבר בספר כיצד אלגוריתמים יוכלו להחליף מוסיקה. השילוב בין מחקרי המוח והמוסיקה יוליד את האפשרות שמחשב יוכל לנגן תו אחד שיעורר אצלנו רגש כזה או אחר, הוא יוכל ליצור עבורנו שיר או אלבום לפי הטעם שלנו, מאפס, טוב יותר מכפי שיוכל אולי כל אמן אי פעם לעשות, הוא אפילו יוכל ליצור פזמונים הימנוניים, כדי שנרגיש שאנחנו חלק מקהילה עולמית של צרכני מוסיקה, אבל הוא לא מתייחס לחוויה ההמונית המשותפת החד-פעמית כמו קונצרט, הופעה של ביונסה, פסטיבל מוסיקה או משחק כדורגל. איך יוכל מחשב להחליף את החשמל שקורה בחוויה ההמונית שאנחנו ממשיכים, כחברה, לצרוך אותה.
דברים שאינני מבין
עשיתי "טעות" ולקחתי את הספר איתי לחופשה בסיני, קראתי על האופן שבו אלגוריתמים ישנו את המבנה החברתי שלנו, את המקצועות בהם נעסוק, את התודעה ואת הקיום הפיזי שלנו וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שבדואים לא חושבים על אלגוריתמים ואי אפשר יהיה להחליף אותם. אני לא אומר את זה באוריינטליזם, אבל הקיום של תיירות החושות בסיני הרגיש רחוק מהדברים האלה. בטוב ליבו פותח בעל החוף את האינטרנט האלחוטי לזמן מוגבל כל יום. זה לא שאי אפשר להטעין את הנייד, אבל בשביל מה? הנוכחים, כך הרגשתי, נמצאים הרבה יותר ברגע המופלא הזה, בו שאלות גורליות על קריירה ופנסיה מאבדות את משמעותן ומפנות את מקומן לתנועה מתמשכת בין שנירקוּל למול שונית מופלאה לאכילה, לאור ולצל. יותר מכל, סיני מבהירה לי כל פעם מחדש לכמה מעט אנחנו זקוקים כדי להיות בתחושה של שפע.
הקול של הספר ליווה אותי לכל מקום. דיברתי אתו, רציתי להגיד לו, "יובל" (כך פניתי אליו בראשי), "תראה כמה מעט אנחנו צריכים כדי להרגיש שיש לנו הכל. תראה איך כולם מאושרים". וגם - "יובל, תסביר לי בבקשה בשפה שלך את המלונות הנטושים. ובכלל, איך סיני מתאפשרת? אולי תוכל להסתובב איתי, גם כשאחזור, ולהסביר לי כשורה דברים שאינני מבין?" והיו גם את הדברים שהיה מדויק לקרוא בסיני. חלקים נכבדים בספר מוקדשים להבהיר נקודה חשובה ואופטימית: אנחנו, בני האדם, דומים וקרובים משאי פעם היינו, ויש לנו בסיס משותף רחב מאי פעם לדיאלוג.
נ.ב.- השורה האהובה עליי בספר: "המשמעות של מוסריות איננה 'לציית לצווים אלוהיים', אלא 'לצמצם את הסבל בעולם'. וכדי להתנהג בצורה מוסרית אין שום הכרח להאמין באף אל ובאף מיתוס. כל מה שצריך זה לפתח הבנה מעמיקה של הסבל. אם אתם באמת מבינים כיצד פעולה מסוימת גורמת סבל מיותר לעצמכם או לאחרים, אתם תימנעו מהפעולה הזו".
21 מחשבות על המאה ה-21, יובל נח הררי. הוצאת כנרת זמורה-דביר, 352 עמודים