בריאיון שפורסם לפני 30 שנה עם צרויה שלו, אז "משוררת, מבקרת ועורכת ספרות", בעקבות פרסום רומן הביכורים "רקדתי עמדתי", היא תיארה כך את תהליך כתיבת הספר: "מעולם לא כתבתי פרוזה לפני כן. לא ידעתי שאני מסוגלת, הייתי בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי. גם שירים אני כותבת כך, בדחף, בלי ביטחון אם יהיה אי-פעם שיר נוסף. חלק מהקטעים נכתבו ממש בדמעות. המסגרת המשפחתית שלי הלכה והתפרקה, ואני התחלתי לבחון באופן יותר עמוק את מושג המשפחה בשבילי. הספר הקדים, בעצם, את הפרידה הממשית. תיארתי שם איך הבעל עזב את הבית, הרבה לפני שזה קרה באמת. הספר היה נבואה שהגשימה את עצמה. אבל הרי נישואין הם מצב, שכמעט אי-אפשר להצליח בו".
"רקדתי עמדתי" לא זכה להצלחה, בלשון המעטה, לא אז ולא בשנים שלאחר מכן. כעת הוא יוצא במהדורה מחודשת, ובהקדמה לספר, שלו מתארת את חייה אז בשנת 1991, בת 32, נשואה ואם לילדה בת 3, כ"תקופה סוערת של שינויים דרמטיים מאישיות שהיא ישות לעצמה, אל ישות שהיא חלק מגוף משפחתי שנוצר יש מאין". את הספר, היא מגלה, כתבה במשך שנה וחצי שבסופן התפרקה גם המסגרת המשפחתית שלה, וכשהוא ראה אור היא ראתה לא מעט חושך. בניגוד לספר השירים שזכה לביקורות מעודדות, הרומן התקבל בזעם ובאי הבנה והותירו אותה פגועה וחרדה, "המונולוג הבועט שלי נענה בבעיטות, התוקפנות של הדמות עוררה בעיקר תוקפנות נגדית".
יותר מ-30 שנה אחרי, אין לדעת איך המהדורה הנוכחית תתקבל, אם כי ככל הנראה הפעם היא לא תעורר "תוקפנות נגדית". כך או כך, גם אלו שאוהבים את שלו וגם אלו שלא, לא יקבלו כאן את מה שהם מכירים. "רקדתי עמדתי" הוא יצירה אקסטרימית וקשה להגדרה בדיוק כמו גיבורתו, אישה-אם-ילדה, פרועה, מבולבלת, קרועה. פסיפס הנושאים שמעסיקים את שלו בספריה הבאים נמצאים גם כאן, מוגשים דרך פרודיה טרגית שמטרימה בחוסר מחויבותה, בחוסר גיבושה את היצירות שיבואו בהמשך הדרך. וכמה תעוזה, וכמה כורח צריך כדי להוציא רומן ביכורים כזה.
גיבורת הספר היא אישה צעירה שמנהלת דיאלוגים-מונולוגים קטועים עם מערך דמויות וקולות אלגורי, ביניהן ילדתה שנלקחה ממנה, לא ברור באיזה נסיבות; בעלה שעזב אותה עם הרחם שלה!; המאהב לשעבר שהולך למות, האהוב שלא מצליח להיות ער יותר מרבע שעה ברציפות, ההורים שהפנו לה עורף ולא זוכרים איך קוראים לה (דליה, ורדה, נורית). הביזאריות חוגגת. דמויות באות ונעלמות, עולות ויורדות, והיא מדלגת ממקום למקום. מגרש גרוטאות, עיר בדיונית מעבר לגבול, מעברי חצייה, הפחים הגדולים של הסופרמרקט ועוד ועוד. בחופש המוחלט שבו היא כלואה, היחסים בינה לדמויותיה מתגמשים, המרחקים בינה למרחבים מתקצרים. הכל אפשרי כמו שהכל לא אפשרי.
של מי אני בת, של מי אני אישה, של מי אני אימא, היא שואלת שוב ושוב. בשלב מסוים השערות שלה נושרות, היא בקושי יכולה ללכת והיא ממשיכה לפנטז על חביתה וסלט בארוחת ערב משפחתית, על לידה של בתה מחדש, על חיים אחרים לגמרי: "אני, כל מי שמכיר אותי אומר לי: 'את צריכה לשוט בנהר ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה'". והיא כבר לא צריכה או לא יכולה לבחור. כבר אחוזה בכל תפקידיה, המקבילים והסותרים. מה שנותר לה הוא לדלג ביניהם. והיא מתמסרת לפינג פונג הזה, טובעת בו, תובעת ממנו עוד יותר ממה שיכול לספק.
שלו ממקמת את גיבורתה במרחב מסויט שבו הכל כבר נמנה ונחתם, והקטסטרופה של ההווה משתלטת על כל הזמנים, מעקרת הן את התקווה לעתיד והן את נקודת ההתחלה, את השורש המתוקן שאפשר לפחות לשאוף לחזור אליו. "שכנות באו ואמרו לי: 'מה את זורקת? אסור לאבד תקווה'. אמרתי: 'איך אפשר לאבד משהו שלא היה'". בסוף הספר היא מגיעה לתובנה שמדגישה את מה שנעדר עד כה: "ליד הנהר אני אשב, מתחת לעצים שהתרוקנו, בשפתיים סגורות אני אשב, ללמוד הכל מהתחלה".
באותו ריאיון מתארת שלו את הקונפליקט האישי בחייה שלה אז: "הייתה בי תמיד אמביוולנטיות, קונפליקט בין הצד המשפחתי לצד האינדיבידואליסטי. רציתי את המסגרת המשפחתית, אבל גם ראיתי בה פגיעה קשה בפרטיות שלי. את מתחתנת בגיל 20 עם מישהו, שבאותו רגע את מרגישה מאוד קרובה אליו, וכמה שנים אחר כך, את לא מבינה מה את עושה עם הזר הזה". האמביוולנטיות של שלו מותכת ליצירה, וככל שהעלילה המקוטעת נמשכת היא צוברת תאוצה ומאבדת את הקשר הישיר למציאות. השיבושים הליניאריים, ההתגלגלות העיקשת והמחזורית בין רגעים חטופים של היגיון נגיש לבין גלישה מהירה לשיבושי הגוף, לשיבושי הסדר והשפה, כל אלו ממקמים את הרומן במרחק בטוח מהקשריו הממואריים ובכלל מכל הקשר ריאליסטי שעלול להוביל לפרשנות מצמצמת של היצירה, פרשנות תלוית מקום, זמן ותרבות.
פרויד הגדיר את הזרות המאיימת של האלביתיות כ"אותו סוג של תופעה מפחידה, שיסודה במוכר, בנהיר משכבר". שלו פורטת את המפחיד-מוכר לפרוטות דרך תודעתה של הגיבורה שכלואה בין מה שידוע וזכור ומוכר לבין הזר והמוזר והמנוכר. הגיבורה בתווך, לא מעכלת, בקושי לועסת, מרחפת. העובדות הכי בסיסיות לכאורה, מתעופפות ברוח. אין זיכרונות משותפים, הפנים מביעות את ההיפך ממה שנאמר, והיא מתמסרת לקרובים אליה כל עוד הם רחוקים, כל עוד הם נעלמים. יש משפט שהיא חוזרת עליו מספר פעמים לאורך הספר, כל פעם נוטעת אותו בידי קול אחר: "ראיתי אישה עם מעדר כמו שלך, עם חלוק כמו שלך, עם קרחת כמו שלך, אבל זאת לא היית את".
התזזיתיות הבלתי פוסקת מושלכת גם עלינו, הקוראים. הקריאה בספר דורשת אורך רוח. אין רגע של יציבות או מנוחה. פואטיקה של שלילה אחר שלילה, היעזבות ונטישה של כל מה שמצליח להיתפס ולו לרגע. גם הגיבורה לא מקלה עלינו: "אם אתם מאמינים לכל מה שסיפרתי עד עכשיו - אתם טועים". אולי בשביל זה צריך את צרויה שלו של אחרי 30 שנה כדי שיהיה אפשר ביתר קלות לשחרר, לסמוך, לרקוד-לעמוד יחד עם הסופרת-הגיבורה.
"רקדתי עמדתי", צרויה שלו | הוצאת כתר | 188 עמודים