הוצאת עם עובד מגישה תרגום חדש לקלאסיקה "1984" במלאת 70 שנה לפרסומה הראשון, אבל האמת היא שזה היה עובד גם בכל תזמון אחר בחמש השנים האחרונות. לא רק כי הפרנויה שלנו מרקיעה שחקים ("וואטסאפ מאזינים לנו!"), אלא כי נראה שהמציאות אכן הולכת ומתקרבת לחזון הדיסטופי שרקם ג'ורג' אורוול אי שם ב-1948, ומדובר כאן במציאות העולמית, אבל גם ובעיקר במציאות הישראלית הספציפית. מלחמה שמתוחזקת באופן מתמיד ושנועדה לסכור את פי האזרחים פן יתלוננו על תנאי החיים שלהם; צנזורה ממשלתית על יצירות ואפילו על התבטאויות של אזרחים מן השורה; פולחן של מנהיג ספציפי שמוצג כאחראי על כל דבר טוב שקורה במדינה, וכנטול אשמה על כל דבר רע. נשמע מוכר?
אורוול, שחיבר ספר זה כארבע שנים אחרי "חוות החיות" ושנתיים לפני מותו, ביסס למעשה את אוקיאניה, המעצמה הטוטליטרית המתוארת בספר, על ברית המועצות של זמנו. ודי גם בעיון זריז בעמוד הוויקיפדיה של הספר כדי להבין עד כמה צמודים קווי הדמיון בין "1984" למציאות הסובייטית דאז - שכתוב ההיסטוריה על ידי המפלגה, הסתת ילדים נגד הוריהם, משפטי ראווה, סדר החברתי לא-צודק. אפילו דמותו של הארכי-אויב של המפלגה. אורוול בוחר לו דמות ראשית יחידה - וינסטון סמית', חבר מפלגה שבלבו מתחילים לקנן ספקות באשר למידת הצדק שבסדר הציבורי הנכפה על ידה - אבל עסוק בלתאר את המערכת הדיסטופית שבנה לפרטי פרטים.
.jpg)
והוא אכן עושה פה עבודה די מדהימה: עמודים שלמים מועברים בתיאור המנגנונים הממשלתיים שנועדו לשמור על הסדר הקיים ובתיאור הנימוקים להם, ולספר מצורף אפילו נספח ארוך המפרט את חוקיה הפנימיים של השפה החדשה המונהגת באוקיאניה, "שיחדש". באופן די מדהים, העמודים הללו לא רק שאינם משעממים, הם ממש מרתקים. ניכר שאורוול ניסה באמת ובתמים לפצח את המנגנונים האולטימטיביים שיעזרו לשלטון טוטליטרי לבסס את עצמו לעד, ובדרך עלה על כמה נקודות מבריקות (למשל, הגבלת השפה כדי שלא יהיה אפשר לבגוד במפלגה אפילו במחשבה), ולקראת הסוף ממש גלש לדיון על נושאים פילוסופיים ומוסריים כלליים.
למרות החפירות האינטלקטואליות, הספר בנוי בסופו של דבר כמותחן. משהו באווירה שלו קר, כחלחל, מתכתי וחלול יותר מהמותחן הדיסטופי הסטנדרטי - והתוצאה היא מותחן שקצת יותר קשה להיכנס אליו (או לפתח דאגה של ממש כלפי הדמות הראשית), אבל גם כזה שבונה עולם עוכר שלווה באמת. הטכניקות שמובילות את אורוול לאפקט הזה הן כתיבה שנשארת שלווה וסבלנית גם כשהיא עוסקת בתיאור התרחשויות עמוסות מתח, מיעוט יחסי בתיאורים ויזואליים, ושימוש פונקציונלי וברור בנקיבת שמות הרגשות אותם חוות הדמויות. הספר עסוק ב"אימה", "אהבה", "ניצחון" וכדומה, ולאורך כל 300 עמודיו לא מתאר אף לא רגש מורכב אחד. מחשבות מורכבות, לעומת זאת, מתוארות בו למכביר. זה הזמן להחמיא לתרגום של ארז וולק, שמספק חוויית קריאה שוצפת ובהירה גם ברגעים המסובכים.
הספר מושווה רבות ל"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי, גם הוא דיסטופיה על עולם טוטליטרי. זה האחרון מרגיש קרוב יותר לחיינו כיום - הצריכה המוגזמת (לעומת חיי העוני של "1984"), ההתמקדות הממשלתית באושר האזרח לכאורה (לעומת ההתמקדות המוצהרת באומללותו ב"1984"), וכמובן השימוש המופרז בחומר משנה תודעה כדי לברוח מהתמודדות עם רגשות קשים. ואכן, שני הספרים בונים דיסטופיה מפורטת ומרשימה - אורוול מצטיין בכך קצת יותר, אבל עושה זאת ללא עידון. מכאן והלאה יופיעו ספוילרים לשני הספרים, אז הישמרו לכם.
הנקודה המעניינת היא שלמרות ששני הספרים נגמרים בניצחון המעצמה המרושעת על הפרט המתקומם, משהו ב-"1984" הרבה יותר עוכר שלווה. החלק השלישי של הספר הוא האינטנסיבי ביותר, גם מבחינה מחשבתית וגם מבחינת התיאורים שמופיעים בו. וינסטון נכלא על ידי הרשויות ונחקר בעינויים לאורך תקופה ארוכה מאוד, תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם החוקר שלו. אלו האחרונות עמוקות למדי, אבל אין להפחית מכבודם וכובדם של תיאורי הזוועה, שמפתיעים באכזריות וביצירתיות שלהם. המענים מסתכלים על האדם כמורכב משלושה חלקים - הגוף, השכל והלב, ונוקטים בטקטיקות הריסה שיטתיות כדי להחריב את שלושתם, ובכך את כל הווייתו של וינסטון. מדובר בכמה עשרות עמודים שמתארים הלכה למעשה כיצד מופשטת מאדם האנושיות שלו עד לפיסה הקטנטנה ביותר. הם מבריקים בדרכם, אבל הקריאה בהם קשה ומענה ברמת ההתפתלות הפיזית.
בחלקו האחרון הופך "1984" לאחת מספרי האימה המזוויעים ביותר שנכתבו אי פעם. האקסלי לא מגיע לתיאורים כאלה, ואף שהוא בוחר לסיים את הספר בניצחון השלטון, הוא עדיין מעניק לגיבור שלו את הכבוד המינימלי - הזכות ליטול את חייו בידיו, למות בעודו מאמין בערכים עבורם לחם. אורוול, לעומת זאת, גורם לווינסטון להשלים את תהליך הטמטום והעיקור השכלי, הנפשי והרגשי שנכפה עליו על ידי המפלגה, רומס אותו עד היסוד, הופך אותו לאדם אחר לגמרי. לאורך הספר, הדבר שמטריד את ווינסטון ברמה העמוקה ביותר הוא הספק הקטן שאולי הוא טועה - אולי שתיים ועוד שתיים באמת שווים חמש, אולי האירועים שזכר בוודאות באמת לא קרו מעולם, אולי המפלגה באמת צודקת. בסוף הספר הוא משוכנע בכך בצורה עמוקה כל כך שעצם הספק נראה כמו זיכרון רחוק ומטורף. וזה מה שהופך את "1984" למטריד עד זוועה - החשש שלמעשים של הממשלות שלנו יהיו השלכות לא רק על חיי האנשים, אלא גם על טבעם, על אמונותיהם ועל רגשותיהם. ואולי זה כבר קורה.
״1984״, ג׳ורג׳ אורוול. מאנגלית: ארז וולק. הוצאת עם עובד, 311 עמודים.