האתגר המהותי בכתיבת ביקורת על ספריה של אורלי קסטל-בלום נעוץ בקושי לחלץ את העיקר מן הטפל ואת המאקרו מהמיקרו, אז אתחיל מהשורה התחתונה והכללית: "ביוטופ" הוא יצירה חשובה, מהנה ולא מתגמלת, לפחות לא במובן המיידי שלה. בנוסף, מומלץ להימנע לפני הקריאה מכל ידע מוקדם. האם גם קריאתו של הטקסט הנוכחי עלולה לפגום בחוויית הקריאה? ייתכן מאוד.
העלילה מועברת אלינו בגוף ראשון על ידי גבר בגיל העמידה, או כפי שהוא מציג את עצמו: "אני - מר ז'וזף שימל לא דוקטור ולא פרופסור". מר שימל פוטר מעבודתו כמורה חסר קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, ואת רוב ימיו ולילותיו הוא מעביר בביתו בשדרות שאול המלך על יד רחוב אבן גבירול, עטוף בהמולה ורעש אינסופיים של צפירות אוטובוסים, רוכבי אופניים וקורקינטים שחודרים אל ביתו מבעד לשמשות הסלון העשויות מזכוכית אטומה בשם צ'ינצ'ילה.
הוא ממעט לצאת מהבית חוץ מטיוליו הקבועים עם פוקסי, הכלב דמוי התחש שאימץ כדי שיאלץ להוציא אותו לפחות שלוש פעמים ביום, אך התנועה הסואנת שבחוץ מורגשת מאוד בתוככי הבית ומשפיעה על סדר היום, אפילו על הרגלי התזונה שלו: "בהמולה של ימות החול איני מבשל שום דבר מסובך יותר מחביתה" (עמוד 16). האם כל הבלגן הזה גורם לו להימנע מלשהות בבית? ממש לא. האיבוד המפתיע של התפקיד באוניברסיטה הותיר חלל: "נחלתי כישלון חרוץ לבנות לעצמי זהות אחרת במקום זאת שהייתה לי, ולפעמים אני מרגיש חלול באופן מפחיד" (עמוד 28), ומשלב זה ואילך הוא נצמד לבית ולרהיטים הנדירים שהוא מטפח, אך ללא מנוחה. כפי שהוא מעיד: "כבר חמש שנים אני גר כאן, ועדיין איני מרגיש בבית" (עמוד 28).
גם אם נדמה כי ההשתקעות הביתית מנתקת אותו מהעולם הוא מוצא לו דרכים משלו לתקשר עם העולם החיצון, גם אם לא בהתלהבות יתרה. גורלו, או רצון חבוי שבתוכו, מוביל אותו כל העת להתחכך עם זרים ולטעום את טעמה של האנושות לצד ההתנכרות שכפה על עצמו. הוא מתצפת באדיקות אחרי ההומלסים השונים שמסתובבים בקביעות על יד לונדון מיניסטור, מכנה אותם בשמות כמו "בעל הניילונים", "העמוס", "90 מעלות" ועוד ועוד, ומנהל שיחות סרק עם דמויות ססגוניות שמנהלות חיים מקבילים לעולם ה"רגיל". בהמשך הוא נפגש במקרה עם איש עסקים נכלולי שמצליח שוב ושוב לערער את שגרת יומו ולבסוף להוביל לשינוי משמעותי באורח חייו.
הצבתו של מר שימל בלב העיר הגדולה מרפרשת ל"חיבוק גדול", יצירתו של אמיל אז'אר / רומן גארי על מסיה קוזן, סטטיסטיקאי פריזאי שחי בגפו עם פיתון בשם חיבוק-גדול ומתמודד בלב הכרך השוקק עם בדידותו. "הלא-מובן מרשים אותי תמיד", הוא מצהיר בפתח הספר, "כי ייתכן שהוא טומן בחובו דבר-מה שהוא לטובתנו". מר שימל מפנים, מיישם וככל שהוא מתאר יותר את תהפוכותיו כך תחושת חוסר ההבנה מתעמקת.
סערותיו הרגשיות מתבטאות בפועל בעישונים בשרשרת ותיאוריו מתמקדים בעיקר במשמעות המעשית שלהן: "רק דמעות שטפו את לחיי, ובלי שהשמעתי ולו יפחה אחת. גם פני נשארו רפויות, כלל לא מאומצות בבכי" (עמוד 218). מר שימל מודע לחלוטין למצבו והדרך שבה הוא מתאר אותו מזכיר יותר פלט סטטיסטי מאשר גרף פועם. כך הוא מסכם באפילוג את מצבו החדש: "אני מתאמן לשהות בהווה, נוטש את העבר ומתבונן ביפי הנמל הנטוש ובציפורים.. לאט לאט אני משתקם ומתאקלם. כלומר, משכיח את הבלתי נסבל, וודאי שלא מעז להתחבר לעצמי" (עמוד 231).
הצבת הזרקור על מחשבותיו ותחושותיו המעיקות והקיומיות, ואז חיש מהר נטישתם ואיונם, מייצרת מצב מתמשך של היכון נטול קתרזיס. האם בסופו של דבר מכל חלקי המידע העובדתי נרקמת דמות אנושית בת זיהוי? פילוסופיית החיים שלו מהווה בולם זעזועים איתן שמותירה אותו חלול וסכיזואיד. כך הוא מתייחס לביתו-מבצרו כדבר היחיד שנותר לו, אבל גם כשפולשים לו אל הקדוש והיקר מכל הוא לא קורס. "הנכסים אמורים להיות משועבדים לבעליהם ולא להיפך" (עמוד 154), הוא טוען, ואם ביום יום נדמה שכדרכן של טענות גדולות מדי הוא נוטה ליישם את ההפך הגמור, דווקא בעת משבר הוא מצליח להתעשת בדרכו שלו: "החלטתי לא להתמודד. הסברים יצוצו מדי פעם, אבל הכי חשוב להקפיד על כל הרוטינות" (עמוד 180). כך גם ביחס למות אימו אהובתו הוא משנן לעצמו את מנטרת "התנגדות למצב תגרור סבל", וממשיך הלאה.
קסטל-בלום כדרכה מרפרפת על נושאים רציניים ושוליים ומעניקה לכולם יחס שווה, חסכני וכמעט אגבי. כך, למשל, כשמר שימל מתאר את ההומלסיות החדשות שדוחפות עגלת קניות עם שקים רב פעמיים, הוא טורח לפרט: "לרוב של אושר עד, או של רמי לוי, מקסימום של ויקטורי או יוחננוף" (עמוד 86). הירידה לפרטי פרטים תוך כדי מעברים מהירים מנושא לנושא מייצרת ממד חמקמק ולופת שמדגיש ומטעין את מה שנעדר. ככל שהקריאה בספר נמשכת, כך הסקרנות והרצון להבין את דמותו של מר שימל מתערבלים עם חוסר הפשר האלביתי המונע מהתרכובת הנזילה של כל מה שזניח וכל מה שרציני ושל האדישות שנוגעת ומרפרפת בכל מה שדרמטי.
יותר מכל טכניקה כזו או אחרת, יצירתה של קסטל-בלום קוראת תיגר על חוקי המשחק הספרותיים. "ביוטופ" קורא תיגר על מיקומה המובן מאליו של המטאפוריות בצללים, על הנגדתו של הסוריאליזם למציאות הנוכחת ובעיקר תיגר על הז'אנר הריאליסטי שמתיימר למימטיות לא מתפשרת אבל כמעט אף פעם לא מוותר על איזושהי מובנות שניתן לעכל ולעגל. אם משל המערה של אפלטון בא להציג תזה שלפיה אנחנו קולטים רק את הבבואה של הדבר האמיתי, הרי שב"ביוטופ" אנחנו נחשפים רק לדברים כמות שהם. הבחירה אם לשרוד ואפילו להתענג עם ההוויה היבשושית ונטולת הפשר או בכל זאת להתעקש ולפרש ולהרכיב בבואה, בידינו בלבד.